כרטיסי הרעב: מתי לא תוכלו לשלם עבור סרט?

כמעט שנה חלפה מאז שסטיבן סודרברג עלה לדבר בפסטיבל הקולנוע בסן פרנסיסקו, ואוי כמה שהוא זעם. זה היה זעם שקט של מי שהשלים עם העובדה שהעולם סביבו משתנה, של מי שהבין שהמקצוע האהוב שלו כבר לא זקוק לו. רגע לפני שהודיע שהוא מניח את המפתחות ופורש (בפעם המי יודע כמה), העניק הקולנוען הנערץ נאום שהצליח להפתיע גם את מי שמכירים איתו היטב. מאז הנאום הזה הוליווד עסוקה בניתוח עצמי אובססיבי ובלתי פוסק, מנסה להבין איך הגיעה למצב הנוכחי ולאן ממשיכים מכאן.

בהרצאה, שמומלצת מאוד לצפייה במלואה, חושף סודרברג כיצד הפך כל אחד מסרטיו האחרונים למאבק סיזיפי רק כדי להגיע להפצה. המצב היה כל כך מייאש עד שאת סרטו האחרון בהחלט, "חיי עם ליברצ'ה" (שזכה בפרסים מכאן ועד הודעה חדשה), הוא פשוט לקח ישירות לחיקה החמים של HBO. הטענה של סודרברג, אם ננסה לפשט אותה, הולכת בערך ככה: בהוליווד הנוכחית אין עוד מקום לסרטים בינוניים עד קטנים. ממש כמו במקרה של הכלכלה האמריקאית (וגם הישראלית), מעמד הביניים הולך ונשחק. במתמטיקה האכזרית הזו לא יסכימו בעלי האולמות, המפיצים או המפרסמים להשקיע דולר שחוק אחד, מבלי שיקבלו תחזית להכנסה צפויה של עשרות מיליונים. אנשים כמו סודרברג הם זן נכחד במציאות הזו. 

מי שחשב שנבואות הזעם יסתיימו עם סודרברג, התבדה במהירות כשסטיבן ספיבלרג וג'ורג' לוקאס התיישבו לראיון משותף. את מה שסודרברג ניסה לרמוז בין השורות, ירו השניים בפירוש: "הסרטים הקלאסיים שלנו לא היו נוצרים בהוליווד של היום, זו שלא יכולה להרשות לעצמה לקחת סיכונים", הסבירו. ספילברג המשיך וטען כי "לינקולן" שביים בשנה שעברה וזכה ל-12 מועמדויות לאוסקר, כמעט ושוחרר אף הוא ישירות לטלוויזיה. בעולם שבו סטיבן ספילברג, גדול במאי הוליווד והאיש שבמידה רבה המציא אותה מחדש, לא מצליח לשכנע אנשים לשחרר את הסרט שלו למסכים הגדולים, כולנו בצרות גדולות.

התיאוריה של ספילברג את לוקאס מאיימת הרבה יותר. לטענתם המצב כל כך קשה עד שהקולנוע עומד בפני פיצול בלתי נמנע: בצדו האחד של המתרס יעמדו הסרטים הגדולים והמתוקצבים, אלו שיבטיחו מקסימום אפקטים ושואו, בצד השני יתמקמו הסרטים הקטנים, נטולי התלת ממד וההוביטים. בעולם כזה נשלם הרבה יותר כסף על סרטים "גדולים", אבל נוכל להרשות לעצמנו לראות הרבה פחות מהם. יציאה לקולנוע (שהתחיל בתור המדיום הזול והזמין לכל כיס) תעלה כמו הצגה בברודוויי עם מחירים של יותר ממאה שקלים לכרטיס עבור חוויה "גדולה מהחיים". ככל שהטכנולוגיה תתקדם (תלת ממד, איימקס, אולמות VIP) כך יאמירו המחירים עוד יותר. בתמורה, דרישת הקהל תהיה לקבל הרבה יותר מחוויית הקולנוע הרגילה.

פתרון נוסף שמתחיל לצבור תאוצה ורק צפוי להתגבר יותר עם הזמן הוא קופרודוקציות. בישראל נהוג לצחוק על היוצרים שמנסים לא רק להתחנחן על הטעם האירופאי באמצעות התוכן של הסרטים, אלא גם לזכות לקבל מהם עזרה במימון. כך קורה שסרטים רבים שמתרחשים בישראל מצולמים במקומות כמו גרמניה. אבל אם בישראל, תעשיה קטנה שנלחמת על כל שקל, הצעד הזה עוד נשמע הגיוני, ההבנה שהתעשייה הגדולה בעולם מחפשת כספים בחוץ היא כמעט בלתי נתפסת. אבל זה נכון. קחו לדוגמא את ״לופר״, סרט המדע הבדיוני המצוין של ראיין ג׳ונסון מ-2012, שנעשה בשיתוף פעולה בין ארצות הברית ל... סין.

כן, אתם קוראים נכון, השוק הסיני הפך למכרה זהב עבור אולפנים אמריקאיים, שכבר לא יודעים איך למכור את הסרטים האמריקאיים שלהם לקהל האמריקאי. הבלוקבאסטרים החדשים כוללים כבר היום סצנות מיוחדות שנוצרו במיוחד עבור הגרופיז מהמדינה המאוכלסת ביותר בעולם. בגרסה הסינית של איירון מן האחרון, למשל, מופיעים כמה כוכבים מקומיים גדולים בסצנות שנוספו במיוחד לסרט המקורי ואף כלולים בה דיאלוגים במנדרינית.

אבל המקרה של לופר שונה בכל זאת. כאן התמיכה הסינית הגיעה עם תנאי שהסרט עצמו יצולם בחלקו במדינה. ואכן, סין שולבה בחוכמה בתסריט של לופר, שהוא בכל מובן אחר סרט אמריקאי לחלוטין. הקהל שזרם לאולמות ונהנה מהסרט המצליח, לא היה מודע לכך שהוא לא היה רואה את אור המקרן ללא התמיכה הזרה. מפיקים רבים בהוליווד תולים כיום הרבה תקוות בקופרודוקציות הללו, שיגרמו לסרטים לנדוד מגבולות ארצות הברית למדינות אחרות. האינטרס של שווקים מקומיים בחשיפה כזו (כמו למשל עיריית ירושלים והסרט החדש של נטלי פורמן, שמצולם בעיר בימים אלה) מביא איתו הרבה מאד הזדמנויות מימון ליוצרים. כך שאפשר לומר שעלילות סרטי העתיד ימשיכו להתרחש באמריקה, אבל יצולמו שם פחות ופחות.

חלק יותר, צפוי יותר

הטכנולוגיה מתחילה גם היא, כאמור, לתת את אותותיה בקולנוע של השנים האחרונות. פריצת התלת מימד לוותה בהרבה מאד המרות גרועות וסרטים בלתי ניתנים לצפייה, אבל בדיוק כשנדמה היה שהסיפור עומד להסתיים בכישלון עצום, הגיעו מרטין סקורסזה ("הוגו"), אלפונסו קוארון ("כוח משיכה") ואנג לי ("חיי פיי") והוכיחו שאיכות ומשקפי תלת ממד דווקא יכולים ללכת יחד. כל זה כמובן לפני שלא פחות משלושה סרטי אווטאר עומדים להכות בעולם בשנים הקרובות.

גם האיימקסים מתחילים להשתלט על חיינו, לאט אבל בהתמדה. מצלמות איימקס מבטיחות פורמט שונה ממה שהכרנו עד היום בקולנוע, תוך זניחת מלבן ה-16:9 הסינמסקופי האהוב כל כך לטובת המסך הריבועי הרבה יותר של מסכי הענק. כריספוטר נולן היה החלוץ של הבשורה הזו, כשהשתמש בטכנולוגיה בחלק מהסצנות של סדרת "האביר האפל" שלו. למרות זאת נולאן עדיין נצמד לאולד סקול ומסרב לגעת בתלת ממד, כל זה עתיד כמובן להשתנות. המצלמות הגדולות והמסורבלות של האיימקס יקטנו עם התפתחות הטכנולוגיה ולא רחוק היום עד שסרט שלם יצולם בהן. גם על זה, כמובן, נשלם אקסטרה במחיר הכרטיס.

אבל בשרוול ההוליוודי מסתתר לו כבר הטריק הגדול הבא שיהפוך בקרוב ללהיט התורן. קוראים לזה HFR (הדמיה חלקית תוכלו למצוא כאן). חובבי הארץ התיכונה כבר נתקלו בקסם הזה בסרטי "ההוביט" של פיטר ג׳קסון, חובב טכנולוגיות חדישות מושבע והנביא הגדול של הפורמט. הרעיון פשוט: כל שנייה של קולנוע על המסך מורכבת מ-24 פריימים לשנייה שמייצרים את אשליית התנועה. זוהי הכמות המקסימלית שמאפשרת הפיזיקה למכונות ההקרנה מבלי לשרוף את הפילים. אבל תעשיית הקולנוע כבר מזמן לא מתעסקת עם גלילי ענק של סלילים, הסרטים שלכם מוקרנים בימים אלה ישירות מכונן דיגיטלי. אם זה המצב, מה מונע מהיוצרים להכפיל את מהירות ההקרנה? שום דבר כמובן.

כאן מתחילה המחלוקת. 48 הפריימים שמאפשרת ה-HFR מייצרים תמונה חדה וחלקה מאין כמוה. כמעט כמו להסתכל מחלון. אבל הם גם יוצרים תנועה מהירה מדי עבור חלק מהצופים. האיכות הגבוהה של התמונה יוצרת אפקט של בהירות, שמעניק אשליה לא נעימה של טלוויזיה, או ליתר דיוק של אופרות סבון – שם התמונה בהירה מדי. הוליווד זקוקה להתאמה של הרבה מאד ציוד כדי להפוך את 48 הפריימים לידידותיים למשתמש, אבל ברגע שזה יקרה (וזה יקרה מהר), הטכנולוגיה תהפוך לסטנדרט. מה זה אומר? ניחשתם, עוד כסף עבור עוד חוויית קולנוע שונה יותר, חדה יותר, מתקדמת יותר. כבר כעת סצנות האקשן בסרטים האלה (כולל אלו שהוקרנו באולם המיוחד ביס פלנט החדש) התעלו בגדול על כל מה שנראה לפניהם בתחום.

שמו של הספר, אגב, נלקח מהצעה פשוטה ופרקטית של הסופר ליצירת אהדה לדמות הראשית. לפי סניידר במפגש הראשון שלנו עם הגיבור הוא צריך לעשות משהו נחמד, כמו להציל חתול, כדי שיהפוך לפייבוריט שלנו באופן מידי. יותר ויותר סרטים נכתבים לאחרונה לפי הפורמט של סניידר, שחולל בהוליווד מהפכה גדולה יותר מכל מצלמה או כמות פריימים.

האם כך ייראה העתיד של הקולנוע? התגשמות נבואת הזעם של ספילברג על עוד מאותו הדבר? בתוך עתיד כלכלי מעורפל וקדמה טכנולוגית שאיש לא יכול לחזות, ממשיך הקולנוע לנוע בשני קווים מקבילים: הצופי והמוכר מצד אחד וההתאמה לשינויים מנגד. מה ינצח בסופו של דבר? רק הזמן יגיד.