תשאירו כפתור פתוח

שוב הגיע הזמן הזה בשנה שבו חוזרים לארץ התיכונה. הפעם החליטו היוצרים "לוותר לנו" עם זמן ריצה של שעתיים וארבעים "בלבד", כך שאם אי פעם רציתם לקבל את המנה הכי קטנה ומרוכזת של שר הטבעות בקולנוע, זו ההזדמנות שלכם. זה כמובן לא אומר ש"שההוביט: מפלתו של סמאוג" לא ירגיש לכם כמו נצח עד שתגיעו לכתוביות הסיום. וזה לא שאני מתלונן על זה - לנצח בממלכתו של פיטר ג׳קסון זה אחלה לנצח שבעולם.

הרבה מהג'אנק פוד האהוב עליכם

הסרט השני בסדרה (אחרי "מסע בלתי צפוי") סובל מהרבה מהבעיות של קודמו, אבל מתמודד איתן בצורה טובה וחיננית יותר. הוא מרגיש גדול ועמוס, אבל גם כיפי בצורה בלתי רגילה. יש לו כמה עלילות מיותרות שמנפחות אותו ללא צורך, אבל הנפח העצום הזה גם אחראי לכמה מהסצנות המרהיבות ביותר שלו. "מפלתו של סמאוג" הוא בעצם כמו מנת יתר מג'אנק פוד ממש מוצלח.

טוב, זה לא בדיוק נכון, כי לשבת בנוחות זה לא מה שעושים בהוביט. ג׳קסון, שנותן כאן תצוגת תכלית מרשימה מאוד בכל הנוגע לצילום חדשני, תלת ממד ויצורים ממוחשבים שקמים לתחייה, יכול רק ללגלג על הפרק הראשון בטרילוגיה החדשה שלו. הפעם האדרנלין כמעט לא פוסק, הסטים עצומים, הסחרור הבלתי פוסק והיכולת להפתיע בתוך סצנות אקשן מחכה בכל פינה.

מפלתו של סמאוג הוא גם תצוגת תכלית של שני הכוכבים הגדולים שלו: מרטין פרימן, שממשיך למלא את הנעליים של בילבו באגינס, הוא שחקן נהדר. קומי ונוגע ללב, כריזמתי אבל לא יותר מידי. הוא כמעט היחיד שנותן לסרט נפח שהוא מעבר לתחושת מתקן השעשועים הפסיכי שמאפיין אותו. ומולו בקרב, שותפו ל"שרלוק", בנדיקט קמברבאץ׳ שעושה עבודה נפלאה בתפקיד הדרקון. צוות האנימטורים שהרכיבו את הדמות הזאת (ואתם יכולים לתפוס אותי במילה) יצרו את הדרקון הכי טוב בתולדות הקולנוע. סמאוג הוא פאר של יצירת מחשב, וגם אם הוא אינו מכיל את האנושיות המרהיבה של גולום (בעיקר כי יש לו מנעד מאוד קטן של הבעות פנים) עדיין מדובר ביצור שקשה להוריד ממנו את העיניים. אפילו הרגע שבו סמאוג פוצח בדיבור שוטף נראה כל כך הגיוני עד שמעכשיו אני מצפה שכל הדרקונים שאפגוש ינהלו איתי שיחות. המערכה האחרונה בכיכובו שווה זהב לבדה.

התנפחות רבה על על דבר

ובכל זאת, הבעיה המרכזית של ההוביט נותרה במהות.  אם סדרת סרטי שר הטבעות היו, בנוסף ליצירה קולנועית מרהיבה, גם תרגום של חזון ברור של הסופר שיצר אותם, הרי שההוביט נראה כמו טרילוגיה החותרת תחת הכוונה המקורית של טולקין. שר הטבעות הוא סיפור אפי, גדול מהחיים, עמוס הרפתקאות וארוך מהרגיל. ההוביט, לעומת זאת, הוא ספר קטנטן וחמוד שמהווה הכנה לקראת הרפתקה. העובדה שפיטר ג׳קסון מתייחס להוביט כאילו מדובר בטרילוגיה עצומה, פוגעת בה. קנה המידה העצום שקיבלה בקולנוע מאפשר לג'קסון להותיר עוד כמה הוכחות להיות אחד מאמני הפירוטכניקה הגדולים של ימינו, אבל גם מתרחקת מהפשטות והקסם של הסיפור הקטן המקורי ומוספיה עליו שכבות לא נחוצות. יש כנראה משהו בטענה שג׳קסון עסוק בליצור רכבות הרים הרבה יותר מאשר בליצור סרטים.