די גטסבי, לך כבר לישון

הו גטסבי, כמה גדול אתה. קודם כל כי אתה לאונרדו דיקפריו, אז זה כבר משחק לטובתך: חתיך ובלונדיני ועשיר ויודע לשחק אותה ריק מבפנים כשצריך. חוץ מזה אתה גם בתלת ממד, שזה ממש אחלה כי כל שוברי הקופות בזמן האחרון הם כאלה. אתה גם סרט עשיר לאללה, עם מסיבות ואלכוהול ובתים עצומים ובגדים יפים ועוד קצת מסיבות. יש לך פסקול עם מלא כוכבי פופ אמריקאים, שרק אזכור השם שלהם הופך הכל לזוהר, אבל כל זה לא אומר שאני רוצה לבלות במסיבה שלך.

כשג'יי זי הגיע לטוונטיז

טובי מגווייר נכנס לנעליו של ניק קארוואי, הדמות הראשית הכי נשכחת של השנה. גם בספר ניק הוא הצינור שדרכו מועבר הסיפור, אבל כאן הוא מצליח לשכנע רק כשעיניו הטובות והחמודות שקועות בתוך ספר. אפילו בזה לורמן לא הסתפק והרגיש צורך להציג לנו את המילים מהספר מתעופפות על המסך. קארוואי גר ליד אחוזת ענק, שאליה מגיעים כל אנשי העיר למסיבות פאר שכמותן אף אחד לא יכול לדמיין. קארוואי מתחבר גם לגטסבי, שמבקש ממנו טובה : להפגיש בינו לבין בת דודתו העשירה, דייזי (קארי מוליגן) אותה פגש לראשונה לפני שנים. משם מתפתחים הרומנים, הבגידות והדרמות של הספר כמעט אחד לאחד. מהבחינה הזאת, גסטבי הגדול הוא עיבוד כביכול נאמן לקלאסיקה.

סיפורו של מגלומן

הבעיה העיקרית עם הסרטים של לורמן, אוסטרלי מטורף שצמח בשנות התשעים, שיאו של הפוסט מודרניזם, היא שהכיף הוא כמעט האלמנט היחידי בסרטים שלו. הוא נהנה לקחת מלודרמות גדולות, להפשיט אותן מכל משמעות ואז, כשהכיף קליק ונטול משמעות כנוצה, הוא מגביר את המוזיקה ונותן בראש. במקרה הזה נמחקו בבוטות משמעויות מורכבות של אירוניה וביקורת על החיים של עשירי ניו יורק המפונקים. כי איך סרט ששופך מיליונים על רקדני צ'רלסטון ואורגנים עצומים, יתנגד לתעשיית המזומנים? העניין הזה בולט בעיקר כשהסרט נזכר שיש גם מלודרמה להתעסק איתה. בנקודה הזאת נראה שהוא עדיין בהאנגאובר מהמסיבה האחרונה, ואז המצב נהיה מטריד. לך הביתה סרט, אתה שיכור.