תחילתו של הסוף: כש"מד מן" פגשה את מלאך המוות

היחיד שמצליח לגרום לדון לדבר הוא חייל בחופשה מוייטנאם. "שמעתי שאנשים נשואים מצליחים לשרוד יותר", הוא אומר לדון על הסיבה שבגינה החליט להתחתן בהוואי. הם מחליפים מציתים בטעות. דון מקבל מצית של גיבור, של מישהו שחוזר לשדה הקרב. דון הוא לא גיבור. הוא פחדן מוג לב שלבש את שמו של מישהו אחר על מנת לחמוק מהקרבות. רק מישהי אחת יודעת בדיוק מיהו דון, וזו אישתו לשעבר, בטי. אבל עכשיו, בטי רחוקה שנות אור מדון, לטובה ולרעה. ומייגן, שאותה דון באמת אוהב לעומת בטי, היא דף חלק. ריק. חסר אישיות כמעט. "את לא אמנית עם טמפרמנט של אמנית", אמרה לה אמא שלה בעונה שעברה, והעונה הקרובה עומדת להיות עבור מייגן בדיוק כזו: היא תרקוד הולה ותנענע את האגן, תנסה למשוך את תשומת ליבם של כולם, ובמיוחד של דון. אבל דון הוא דון. היא לא מכירה אותו, לא באמת מבינה אותו.

של מי הלוויה הזאת בכלל?

וַיְהִי בְּמַחֲצִית נְתִיב חַיֵּינוּ

וָאֶמָּצֵא אוֹבֵד בְּיַעַר חֹשֶׁךְ,

כִּי מִן הַאֹרַח הַיָּשָׁר הֻטֵּיתִי.

הוֹי מַה־קָּשֶׁה לוֹמַר, אֵיכָה הָיָה הוּא

זֶה־יָּעָר עַז, פִּרְאִי וְעַב הַסֹּבֶךְ:

מִדֵּי זָכְרִי בּוֹ, יִתְחַדֵּשׁ הַפַּחַד.

יאפ, זה מה שדון קורא. בזמן שהוא בהוואי. בזמן שמייגן, שזופה להפליא, עוברת לשכיבה על הגב החשוף שלה, הנוצץ תחת קרני השמש. דון לא שם, הוא לא יכול לראות את חיטוביה של אשתו היפה. הוא אבוד ביער השחור, במחצית נתיב חייו. הנקודה הזאת מתקשרת היטב למה שיש לרוג'ר סטרלינג לומר לפסיכולוג שלו: "באיזשהו שלב אתה מבין שבחיים אתה חולף על פני אותן הדלתות" אומר סטרלינג, ברגע של כנות מפעימה מפי הדמות שכולה העמדת פנים (כמו כולם בסדרה, אם כי אצל רוג'ר זה תמיד מודגש טיפה יותר). "ואיך זה גורם לך להרגיש?", שואל אותו בפרפרזות שונות הפסיכולוג שלו, "אין לי רגשות", עונה סטרלינג וחוזר לחוסר הכנות האופייני שלו.

את פרץ הדמעות שלו שומר רוג'ר, באופן מחוכם אם כי לא עדין במיוחד, דווקא לקופסה של מצחצח הנעליים, ג'ורג'יו. על אמו הוא לא הצליח להזיל דמעה והמשיך להחזיק פסון. אך לנוכח ההסתכלות על הקופסא הקטנה, המברשת, חומר הניקוי וההברקה, הוא מתפרק. זהו בכי על האדם העובד, שמצא את מותו כשהוא משאיר אחריו את העבודה שלו בלבד. זה כל מה שנשאר. קופסא של מצחצח נעליים. רוג'ר סיים לבדוק את כל הדלתות וגילה שכולן אותו דבר. עכשיו הוא מבין שאחרי מותו דבר לא יישאר אחריו מלבד המשרד, החליפה ופנקס. מלבד קופסה של מצחצח נעליים.

המקום שאליו הבטחות הולכות למות

אך בטי לא יודעת לגאול דבר, גם לא את עצמה. היא מחפשת אחריה ומגיעה לבניין נטוש ומסכן, שבו גרים מספר היפים, המנסים לשרוד בעיר הגדולה. היא מבשלת להם, בתנאים לא תנאים, ובתמורה המעיל היקר והיפה שלה נקרע. אם זה לא מספיק, הנערים שמקבלים ממנה גולש חם, לא מתייחסים אליה בשום צורה אימהית. הם אף מסלקים אותה בבושת פנים בסופו של דבר. כשבטי מבינה שהנערה השאירה את הכינור שלה, הכישרון שלה, אצל אחד הנערים, על מנת לקנות כרטיסים ללוס אנג'לס, היא מבינה שאיחרה את המועד. מישהי עברה דרך דלת אחת רחוק מידי. אי אפשר כבר לפנות חזרה.

הסוף כבר מעבר לדלת