דוב (ג'וש פייס), יהודי-אמריקאי, מגיע ארצה לאחר שישב בכלא באיסטנבול. עכשיו הוא נחקר על ידי אנשי מוסד, שמהר מאוד אנחנו מבינים שהם בעצם עמיתיו; הם דורשים לדעת מה בדיוק עשה דוב במלון בטורקיה שבו היה מוצב, ושאותו סירב לעזוב גם לאחר שקיבל פקודה ישירה לעזוב את המקום ולפרוש לגמלאות. עכשיו הוא חוזר באוזני חוקריו ליום שבו עמד לוותר על העניין כולו - בגדול, מבצע "תצפת והמתן" עד שיעד מודיעני כלשהו ינחת במלון - ודווקא אז ראה גבר (נורמן עיסא) שעונה במדויק לתיאור של "גלגמש", שהוא לא פחות ולא יותר מהיעד מספר אחד של המוסד. בעזרת מלצרית ישראלית שעובדת במקום (דר זוזובסקי) החליט דוב לנטרל בעצמו את גלגמש, ואובייסלי עכשיו הוא נאלץ לספר מה ומתי השתבש.
אמרתי "באוזני חוקריו", אבל זה בהחלט לא מדויק: דוב מספר את סיפורו *לעיני* החוקרים (אקי אבני, יעל שרוני ועוז זהבי). בהחלטה קולנועית שכמו נלקחה היישר מהפלאשבקים ב"הרומן של עם אנני", הבמאי יונתן דקל ממקם את צוות החקירה ממש בתוך ההתרחשויות המתוארות ומשחק על התפר של "הם לא באמת שם" ו"אבל כאילו, הם כן". זאת לא בחירה מקורית במיוחד, אבל היא חמודה מאוד - למשך, נגיד, חמש דקות. אלא ש"צ'קאאוט" נמשך 97 דקות, וזה תכלס הקליע האחד במחסנית הקומית שלו. זה רחוק מלהספיק לסרט שמציג את עצמו כ"קומדיית ריגול שחורה", או כקומדיה בכלל.
דקל והתסריטאי שי סתרן מספרים שהסרט מבוסס על סיפוריהם של אנשי מוסד אמיתיים. אין לי מושג מה בדיוק מסתתר מאחורי האמירה הזאת, אבל המציאות לא נוטה לייצר בדיון מוצלח במיוחד, וזה אולי מסביר למה סרט שנראה לרגע כמו קומדיה של טעויות מתגלה כקומדיה של טעות אחת בלבד (לא אפרט כדי לא לספיילר, אבל ספרתי. אחת). ובעוד שיש קומדיות שהן מה שנקרא לואו-קי, שהן יותר אווירה מחויכת מאשר סדרה של פאנצ'ים, "צ'קאאוט" הוא בפירוש לא כזה. אומנם הוא לא מביך לרגע, אומנם פייס עושה תפקיד סימפטי מאוד, אבל המכלול אינו של קומדיה-חצי-כוח: הוא של בדיחה אחת שנמתחת על פני שעה וחצי. של פיהוק, לא של חיוך.
ב"הרומן שלי עם אנני" שהוזכר לעיל מופיעים לא רק אבותיו הרוחניים-קומיים של "צ'קאאוט", אלא גם המונולוג הבא, שנושא משתתף אנונימי במסיבה בהוליווד: "כרגע זאת רק מחשבה, אבל אני חושב שאוכל להשיג מימון כדי להפוך אותה לקונספט, ומאוחר יותר לפתח אותה לכדי רעיון". על אותו משקל, "צ'קאאוט" הוא קונספט שנראה כאילו מעולם לא פותח לכדי רעיון, שלא לדבר על סרט. ואם כבר מדברים על הוליווד, אז עם כל הדברים האיומים והמוצדקים שאפשר וצריך להגיד על המקום הזה, שם סרטים לפחות נתקעים במה שנקרא "גיהינום הפיתוח", תהליך אינסופי של נבירה חוזרת בתסריט ובהפקה שמוביל במקרים רבים לפיתוח-יתר של רעיון טוב. "צ'קאאוט" עבר אומנם במעבדה של "סאנדנס", אבל ברמת התוצאה הוא ההפך הגמור: תסריט שסובל מתת-פיתוח קיצוני. שאולי איזה זמן בגיהינום היה דווקא עושה לו טוב, לו ושקשה לי להבין למה קרן הקולנוע הישראלי השקיעה בו מיליון שקל אז-איז במקום לשים לפניו פסי האטה, ולהכריח את דקל וסתרן למצות את הפוטנציאל שלו.
למען הסר ספק, ראיתי - וראיתם - סרטים הרבה יותר גרועים וקומדיות ישראליות הרבה יותר מבאסות מ"צ'קאאוט". זה לא קטע של "כסף בחזרה", בהחלט לא; זה יותר "לא מאמין שבזבזתי על זה שעה וחצי". וזה מתסכל במיוחד מול יצירה שהבעיה הכי בולטת שלה היא שבה דווקא לא הושקע מספיק זמן.