אי אפשר לא לראות משהו שכבר ראית. בהנחה שאנחנו מסכימים על הנקודה הזאת, בואו נסכים גם שהצופים הפוטנציאליים של הסרט "עיר הרס" (Havoc) בנטפליקס נחלקים לשניים: כאלה שראו לפחות את אחד מסרטי "הפשיטה" שעליהם חתום הבמאי גארת' אוונס, וכאלה שלא. הח"מ משתייך למחנה הראשון - לא מוגזם לומר שאני מעריץ, פעם כתבתי כתבה שלמה על שוט אחד מ"הפשיטה 2" - ולכן השורה התחתונה של הביקורת הזאת היא אכזבה. האיש שעשה את סרטי האקשן הכי טובים של המאה הנוכחית בתקציב פצפון (ובפאקינג אינדונזיה!) קיבל מנטפליקס כסף לעשות את מה שהוא יודע, ומבחינתי יצא לו ככה-ככה - אבל שוב, זה ככה-ככה *בהשוואה*. אז אולי זה כאילו שבטהובן יכתוב סימפוניה עשירית ואני אגיד לו "זה נחמד, אבל זה לא התשיעית"?
טום הארדי הוא ווקר, שוטר למוד-קרבות במחלק הרצח שאנחנו יודעים שסוחב צלקות מאיזו הסתבכות, אבל לא ממש יודעים מה ואיך. טימותי אוליפנט הוא וינסנט, קולגה של ווקר שמסוכסך איתו ארוכות ועמוקות, ופורסט וויטאקר הוא לורנס, ראש עיר שהשחיתות שלו קשורה איכשהו גם לסכסוך בין השוטרים וגם לעבר הבעייתי של ווקר. "עיר הרס" מתחיל כשבנו של לורנס ובת זוגו מוצאים את עצמם בזירת פשע - ולא סתם, אלא פשע של ארגונים אסייתיים - מה שמניע שרשרת אירועים שמובילה להתנגשות ראש-בראש (וכאילו, עוד מלא איברים במלא איברים) של כל המעורבים. בתוך הבלגן הזה נאלץ ווקר לסמוך רק על אלי (ג'סי מיי לי), שוטרת צעירה עם יותר כוונות טובות מאשר ניסיון או ידע.
דבר אחד ייאמר במנותק מהציפיות שבאות עם סרט חדש של אוונס: לאיש יש דעה חיובית מדי על התסריט שהוא עצמו כתב, על הדמויות שברא ועל ההופעות של השחקנים שליהק. ראשית, "עיר הרס" מפתח עלילה סבוכה שלא לצורך בסיס סיפורי די גנרי; שנית, הוא מתמקד לא מעט בדמויות משנה שאין בהן שום דבר מעניין או מעורר הזדהות. ווקר אחלה (והארדי מצוין), אלי מסקרנת (ומיי לי עושה חשק לראות עוד ממנה), מערכת היחסים ביניהם בהחלט עובדת, אבל שאר הגלריה לא באמת מחזיקה, וכבוד ראש העיר סובל בנוסף מהשלב הנוכחי והמנייריסטי להעיק בקריירה של וויטקר. והבעיה היא שהזוטות האלה - הסיפור, הנפשות הפועלות - גונבות זמן מסך מהעניין שלשמו התכנסנו. האקשן שהבמאי אוונס והצלם שלו, מאט פלאנרי, עשו ממנו סימפוניות בסרטי "הפשיטה".
לפני הכל צריך לומר שכשהוא מתפנה לזה, "עיר הרס" מציג את סצנות האקשן הכי טובות של השנה הקולנועית הזאת. בלי להיכנס לספוילרים, מרדף המכוניות בפתיחה, סצנת הכולם-נגד-כולם במועדון הריקודים והקרב בבקתה הן לבדן סיבות מצוינות לצפות בסרט. זה אינטנסיבי, זה אולטרה-אלים, ומעת לעת זה גורם לך לתהות - או לפחות גרם לי לתהות - איך לעזאזל הם עשו את זה בלי קורבנות בנפש. אלא שלמחמאות אני מצרף כוכבית, כי האמת היא שהאקשן מעיף מוחות ומשובב נפשות בעיקר כשמדובר במכות ובמרדפים; בכל פעם שנשלף נשק חם זה עדיין מרשים, אבל כבר לא מאוד יוצא דופן.
אוונס, פלאנרי והצלם הנוסף של סרטי "הפשיטה", דימאס אימאן סובהונו, עשו דבר די מדהים: הם יצרו תחושה של המון-המון תנועה כמעט בלי להזיז את המצלמה. השלושה הסתמכו על הכוריאוגרפיה המטורללת של אומנות הלחימה סילאט, ופשוט תיעדו אותה בלי להתחכם יותר מדי. ובעוד שרגעי המכות אדירים גם ב"עיר הרס", בסצנות הירי הרבות עושה המצלמה את מה שהיא עושה בדרך כלל בסרטי אקשן - רוקדת, מיטלטלת, פועלת בהילוך איטי - והתוצאה אומנם משביעת רצון, אבל לא מרהיבה.
טוב, הנה חזרנו לנקודת הפתיחה: אכזבה בהשוואה. בניסיון להתנער מזה אגיד ש"עיר הרס" הוא סרט אקשן טוב, לא פחות וגם לא יותר. אבל אם תצפו בו בלי היכרות מוקדמת עם אוונס, אני מאחל לכם לגלות שבּוּרוּת היא אכן אושר.