זה מתחיל מעניין. קייט (ג'וליאן מור) מחזיקה בקושי בחוות הסוסים שלה; היא עדיין לא התאוששה ממותה של בת זוגה, ומעט הכסף שיש לה הולך על ניסיונות להציל את בתה המכורה לסמים, קלייר (סידני סוויני). האבא והבעל לשעבר, ריצ'רד (קייל מקלאכלן), כבר עושה סימנים של הרמת ידיים משתיהן - ודווקא אז קלייר שוברת את שיא ההסתבכויות של עצמה. הפעם זה כולל לא רק חובות כספיים ומניפולציות ברמת הפרעת אישיות, אלא גם גופה עטופה בתכריכי ניילון.
ל"אקו ואלי" יש תשתית עלילתית של דרמת מתח פסיכולוגית עשירה, אולי אפילו עשירה מדי, עם שלוחות ליחסים בין אם במשבר רגעי לבת במשבר תמידי (כבר מעניין), בעל לשעבר שאי אפשר לא לתהות איך משפיעה עליו העובדה שגרושתו הספיקה מאז פרידתם להתאלמן מאשתה (גם מעניין), ומעל לכל השאלה איך אישה שאפילו שיעורי רכיבה נעשו כבדים עליה תתמודד עם גוויה בחצר האחורית שלה (אובייסלי מעניין). נכון שיש בתוך העומס הסיפורי והרגשי הזה גם סכנה של מלכודת "תפסת מרובה", אלא שהבמאי מייקל פירס ("חיה") נחלץ ממנה בנונשלנטיות: במקום לעשות יותר מדי, הוא לא עושה כלום.
אני מנסה, ובחיי שלא מצליח, להיזכר בסרט אחר שמוותר בקלות כזאת על הפוטנציאל של עצמו. לדוגמה בולטת, מספר הסצנות שמקלאכלן מופיע בהן: אחת. קצרה, ולא מספיק זכירה או מגניבה בשביל וייב של הופעת אורח. סתם סצנה. ואתה יודע שלא מביאים שחקן כזה לקדנציה באורך כזה, אז קצת מעניין מה נפל בעריכה, שזה אירוני, כי מה שנשאר לא מעניין בכלל. לדוגמה נוספת, קלייר נעלמת לחלוטין מהסרט לאורך כל השליש האחרון. זה לא רק מעמעם ותכלס מעלים את הקונפליקט הכי מעניין בסיפור, אלא גם מסרס את ההופעה הטובה ביותר כאן (אין, סוויני היא נכון לעכשיו שחקנית שפשוט לא מפספסת. מור לעומת זאת תקועה שנים בניוטרל, ולא זה הסרט שייתן לה את הקלאץ').
בשלב שבו הבת המסוממת-מניפולטיבית יוצאת מהתמונה, נכנס אליה דונל גליסון בתפקיד סוחר סמים עם פוזיציה לסחוט את קייט (עזבו איך, זה גם ספוילר וגם די אידיוטי). אם עד לשלב הזה אפשר לסכם את "אקו ואלי" כשגרתי מינוס, הרי שההופעה של גליסון מעבירה את סרטו של פירס אל מעבר לסף המביך; במובן הזה מדובר בהמשך טבעי לקריירה של גליסון, שהתחיל יפה ("לעולם אל תיתן לי ללכת", "ברוקלין"), ומאז השתלבותו בסרטי "מלחמת הכוכבים" נעשה מאנייריסט חסר תקנה. בכל מקרה, דמותו לוקחת חלק מרכזי בטוויסט הכי גדול בתסריט מאת בראד אינגלסבי ("הסודות של איסטאון") - טוויסט שאינגלסבי ופירס מסבירים לנו בפירוט רב מה הלך בו, אלא שזה קורה רגע *אחרי* שהבנו את זה לבד.
בימים טרופים אלה זה ממש בסדר להתביית על איזה מותחן שגרתי שלא דורש מאיתנו כלום ולא נותן המון בתמורה, אבל "אקו ואלי" - בהפקת רידלי סקוט, אגב, ואני חשבתי שבשלב הנוכחי בפילמוגרפיה שלו הוא מסתפק בלהביך את עצמו כבמאי - הוא יותר גרוע מסתם גנרי. מילא שזה סרט שנראה כמו מוצר טלוויזיוני ממוצע ומטה, אלא שכל רגע בו זועק "יכולתי להיות סבבה, אבל *בחרתי* שלא להיות". מומלץ למצוא משהו אחר להעביר סביבו את הזמן בממ"ד, למשל המשך הדיון בשאלה איך אפל טי.וי ממשיכה לעשות סרטים כל כך מעפנים לצד סדרות כל כך טובות.