"גיליתי עכשיו שעגלות קפה זה דבר", אומר ישראל אהרוני בפתח השיחה איתו, שנערכת למען הסר ספק בשנת 2025. "נסענו כל המשפחה לעין הוד לפני איזה חודש וחצי, הבן שלי הציע שנקפוץ לעגלת קפה, ובוא'נה - זה היה רֶייב, מה שהלך שם. היה נחמד, היה טעים, ואני הייתי המום. זו תופעה מעניינת".
אהרוני כבר יודע, כי הבן אורי עדכן אותו בזמן אמת, שהוא גילה לפני חודש וחצי משהו ששאר אזרחי ישראל גילו לפני חמש שנים לפחות. "אני בפיגור נוראי", הוא מודה, ולא נראה שזה מביך או מטריד אותו בשום אופן. זה כאילו לא אמור – בואו, יהודי בן 73 – אבל האמת היא שגם בגילו נדיר מאוד לתפוס אותו לא מעודכן טרנדית. בדיוק להפך: לאחרונה הוא יצר שניים כאלה בעצמו.
הטרנד הפחות צפוי מכיוונו של שף הוא מה שאנשים מכנים "הצמיד של אהרוני", שכיית חמדה עשויה זהב טהור. "זה צמיד בוכרי קלאסי", הוא אומר ומפנה לעברי את פרק היד, "ופתאום הוא נהיה טרנדי. כל מיני נשות ידוענים רוצות את 'הצמיד של אהרוני', מתקשרות אליי המון. לכל אחד במשפחה שלי יש אחד כזה, גם לילדים ולבני ולבנות זוגם. אני קניתי להם אותם במסעות למקומות שבהם עדיין אפשר למצוא אותם, ואמרתי להם, 'תקשיבו, הצמידים האלה – אני רוצה שגם בעוד שמונה דורות יהיה למישהו את הצמיד הזה והוא יגיד, 'זה הולך אצלנו כבר דורות אחורה, היה לי איזה סבא-רבא-רבא שזה התחיל אצלו'".
הטרנד הגורף יותר שאהרוני עומד מאחוריו הוא העוף המטוגן. מי שמגיע כיום למתחם "ביג גלילות" לא מסוגל פיזית לפספס את השלט העצום (והוורוד!) "אהרוני'ס", שם נמכר העוף המדובר תחת המותג המשפחתי. "חשבנו לעשות פיצה, ופתאום אורי אמר 'לא, בואו נעשה עוף מטוגן'", מספר אהרוני. "ותראה מה קרה, אתה יודע כמה מקומות של פרייד צ'יקן נפתחו מאז?".
ב"אהרוני'ס" עובדים איתו שניים מילדיו – אורי ותמרה, בעצמה שפית – אבל כשאני שואל אותו מה עושה לו המחשבה שבזכות העסק המשפחתי עשוי שמו לחיות אחריו, אהרוני עונה: "זה פחות חשוב לי. דברים קטנים ואידיוטיים כמו הצמידים, את זה אני אוהב".
במעמדי בחו"ל הייתי וואו
אנחנו נפגשים בדירה של אהרוני בשדרות רוטשילד, מרחק הליכה מהמסעדה הראשונה שלו – "יין יאנג" המיתולוגית, שנפתחה ב-1981 – ומרחק דומה מ"קצבייה בשינקין", האטליז/ מעדנייה שנפתח ממש רגע לפני התפרצות הקורונה, ושהפך בדיעבד לסניף הראשון של רשת אהרוני'ס (מאז נפתחו קצבייה נוספת, רוטיסרי ומזללת עוף מטוגן בתל אביב, המקום החדש בגלילות, והמבורגרייה-קצבייה-רוטיסרי בגני תקווה). בכלום הגיאוגרפי הזה מסתכם המסע הממושך של אהרוני ממסעדות השף לשלב הנוכחי בחייו כאיש אוכל: שופט ב"מאסטר שף", הבעלים של קצביות ומזללות, אבל כבר לא "מסעדן-מסעדן", כהגדרתו.
זה ערב יום העצמאות, ואני מבקש לנצל את הידע ואת הקילומטרז' של אהרוני כדי להבין איך למקם את הגל המדובר של סגירת המסעדות בתוך הסיפור הגדול של המסעדנות הישראלית. "תמיד נסגרות מסעדות, ומניסיון אני יכול להעיד שספציפית בתל אביב יש המון מצבים שמקצינים את זה – רצח רבין הרג את המסעדות בעיר, האינתיפאדות הרגו מסעדות, ההפגנות סביב המהפכה המשפטית הרגו מסעדות", אומר אהרוני. "אבל לצד הסגירות יש כל הזמן גם המון פתיחות, וחלקן מרהיבות".
אז מצבה של המסעדנות הישראלית איתן?
"איתן הוא אף פעם לא היה, תמיד התמודדו עם מלא בעיות. אבל המסעדנות קיימת, תוססת, מעניינת. תחשוב מה היה כאן לפני 30 שנה ותראה איזה שפע נהיה, איזה מבחר ואפשרויות".
לא מזמן נכחתי בפגישה שבה עלה נושא סגירת המסעדות, ואנשים שם אמרו שזאת תגובת נגד לחזירות של המסעדנים בכל מה שנוגע לתמחור.
"אני לא חושב שיש חזירות. נכון שהכל נורא נורא יקר, אבל יש תחום בארץ שהוא לא נורא נורא יקר? אני רוצה בעניין הזה לסנגר על חבריי המסעדנים, כי באמת שהם אוכלים חרא. אתה יודע מה זה קורונה בשביל מסעדנים? אתה יודע כמה הפסדים? בכלל, זה לא עסק רווחי בישראל. אני לא נהייתי עשיר ממסעדות, ומעט הכסף שכן עשיתי ממסעדנות היה בשנות ה-80".
מה השתנה?
"ראשית, לא היו אז הרבה מסעדות. גם הרגולציה הייתה יותר נורמלית. תראה, כשאני פתחתי את 'יין יאנג', הנוסחה המקובלת הייתה 30-30-30 – 30% שכר דירה וכו', 30% הוצאות מזון ו-30% רווח. אז זה גם היה נכון, אבל היום אין מספרים כאלה. גם לא בפלאפלים. אין 30% רווח, לא קיים. מסעדה שעושה 15% רווח היא הצלחה פנומנלית".
יכול להיות שזה לא רק הזמנים, אלא גם המדינה?
"בוודאי. במעמדי בחו"ל, במקום אחר, הייתי וואו. ואני לא. אין לי תלונות, אני חי יפה והכל בסדר, אבל לא נהיים עשירים מזה, ואני מעריץ את אלה שפותחים היום. לכן אין לי עכשיו מסעדות, יש לי קצביות ומקומות של סטריט-פוד, וזה יותר כדאי. לא בהרבה, אבל יותר. אני יכול להגיד לך ממרום שנותיי, אם אתה נותן לי היום לפתוח מסעדה – אני מדבר על מסעדה-מסעדה, עם מלצרים והכל – אני לא פותח. פשוט לא פותח".
ואם היית צעיר ב-15 שנה?
"לא, זה לא העניין של הגיל. אני לא פותח עכשיו, לא משנה מה. גם אם אני היום בן 30 – אני לא פותח".
הבן שלך אמר לא מזמן בריאיון שלפני כמה שנים דווקא הייתה לך פנטזיה על עוד מסעדה סינית.
"כן, עבר לי מהר".
כשמתחשק לך משהו מהמטבח האסייתי ואתה רוצה לדעת שתצא מבסוט, לאן אתה הולך?
"אני אוהב מאוד את 'טאיזו', את 'קאב קם', את 'בית תאילנדי'".
אגב, אכלת לאחרונה באיזה מקום חדש ומעניין?
"'אברי' ברחוב אחוזת בית, כאן בתל אביב. נהניתי כמו שלא נהניתי מזמן. היה מפתיע, היה אחר, היה מדליק".
אם לך הייתה היום הזדמנות להקים משהו כמו שהייתה "תפוח זהב" שלך, מסעדת יוקרה תפורה למידותיך, גם על זה לא היית הולך?
"לא על הפרק, וזה דווקא כן בגלל גילי. אני כבר לא יכול לעשות סרוויסים. לא שההרפתקה של 'אהרוני'ס' היא יותר קלה מלפתוח מסעדה, אבל למזלי אני כמעט לא עובד".
מה זה "כמעט לא עובד?" לא מזמן התראיינה כאן תמרה, תיארה את העסק המשפחתי כדמוקרטיה, ואתה ברקע צעקת "בסוף אני מחליט הכל".
"אבל פעם גם הייתי עושה הכל. כל ההקמה, כל בעלי המלאכה, הרישוי. היום אני כבר לא עושה 100% מהעבודה השחורה. אני באמת מתעסק רק בקצפת, בתוכן מה שנקרא".
אז מה אתה בעסק? הבוס? המנהל?
"בוא נגיד, המנהל האומנותי".
הוורוד זה אני
אורי אהרוני היה עד לפני חמש שנים זכיין של טלפונים ניידים בראשון לציון. תמרה, אחותו הבכורה, הייתה עד פרוץ הקורונה סטודנטית לאדריכלות; העיסוק שלה באוכל נולד כתחביב בין הסגרים, כשהייתה בחופשת לידה ("מהשעמום פתחתי בלוג, שגדל וגדל", סיפרה). בסוף יצא ששני הילדים מאכילים אנשים עם אבא. "תמרה בשלנית מעולה, אבל מעולם לא דחפתי אותה לבישול", מבהיר אהרוני. "כללית, אני לא סובל את העניין הזה של לבשל עם ילדים. הציעו לי כבר כמה פעמים לעשות תוכניות בישול עם ילדים, וזה", הוא אומר ובמקום להשלים את המשפט עושה פרצוף שתיאור הוגן שלו יהיה "איכ".
יש לך לפעמים מחשבות שאולי הסללת את הילדים שלך?
"מצד אחד – מה לעשות. זה אני, אני פה. אבל אני לא חושב שהסללתי אותם. לא דחפתי, ולא לא-דחפתי".
לראיה יכולים לשמש שני ילדיו האחרים של אהרוני, רחל – סטודנטית לתואר שני בעבודה סוציאלית – והבן המאומץ מייקל קביה פורגוד, שחקן-רקדן ולשעבר משתתף "נינג'ה ישראל". ועדיין, מחצית מחברי המשפחה הגרעינית עובדים היום ביחד.
לא שמעתם על זה שאסור לערבב עסקים ומשפחה?
"אני לא סובל קלישאות, יש מלא קלישאות לא נכונות. הכי כיף לעבוד עם חברים ומשפחה, לא?".
אני מניח שכן, כל עוד הכל בסדר.
"ואם אתה עובד עם שותף שהוא לא חבר ולא משפחה, והכל לא בסדר? גם זה לא כיף. בוא נגיד שכשזה בסדר, הכיף הוא יותר גדול. וכשזה לא בסדר – לזה עוד לא הגענו, אז אני לא יודע".
מה זה בדיוק "אהרוני'ס"? יש חברה שנקראת ככה?
"כן".
ואתם הדירקטוריון?
"כן".
אז אתם שותפים שווים בתוך חברה?
"אנחנו שותפים, לא שווים, בתוך חברה. וחובה להזכיר בעניין הזה את נמרוד לביד, השותף הנוסף שלנו. הוא ואורי קורעים את התחת, עובדים כמו שני בולדוזרים, בזכותם יש לנו כבר שישה עסקים. אגב, אורי טוב פי עשרה ממני בכספים. לא יודע מאיפה הוא קיבל את זה, לא ממני ולא מאשתי".
איך אתם מתחלקים, מי עושה מה?
"תמרה על התוכן – יח"צ, סושיאל. אורי יותר על כספים, ספקים, ונמרוד על פרוצדורות. כל אחד עושה את מה שהוא באמת טוב בו, ואני מודה – אני עובד הכי פחות קשה. אבל לא כי העבודה שלי פחות חשובה".
אנחנו יושבים פה 48 שעות לפני ערב העצמאות. יש לך מושג מה קורה כרגע בקצבייה מבחינת ספקים, דאגות מהסוג הזה?
"זה דאגות שנחסכות ממני לגמרי, אלא אם כן התערבותי נדרשת, וזה מאוד נדיר. בשבילי זה נהדר, עבודה של פנסיונר, מהממת".
אתה פנסיונר?
"לא, אני עובד המון".
אתה מסוגל להיות פנסיונר?
"מה פתאום. קודם כל אנחנו מצלמים עכשיו עונה של 'מאסטר שף', שזו עבודה רצח. וכל העסקים – אין עסק שאני לא נמצא בו לפחות פעם בשבוע. בודק, טועם, רואה שהכל בסדר. ואם צריך לעשות שינוי אז אני נכנס".
ואתה עדיין מחליט הכל.
"כן, שום דבר לא יקבל אישור בלעדיי".
לא מזמן פתחתם את הסניף בגלילות. גם שם אישרת הכל? נגיד, שלט הכניסה – מזוויות מסוימות הוא מסתיר את סינמה סיטי.
"כן, אורי אומר שרואים את זה מהירח. תראה, זה מקום שפתחנו בהשקעה של 3.5 מיליון שקל. כשזה התחיל להתגבש פנה אליי איתן בר זאב, יו"ר הדירקטוריון של ביג, ואמר: 'אהרוני, בגלל המיקום של המקום שלך, אני חייב חזית פצצה'. זה ישר מצא חן בעיניי, כי אנשים במעמדו לא מתעסקים בחזיתות של מקומות. אורי סיפר לא מזמן, 'כשאבא שלי שמע את המילים חזית פצצה, הוא נכנס לאירוע'. ישר עשיתי סקיצה ושלחתי לו".
כלומר זה עיצוב שלך?
"בגדול כן, בשיתוף פעולה עם מעצבת. אבל הצבע של החזית כולה, הוורוד – זה אני. בר זאב אמר לי, 'אולי צהוב?', ואני אמרתי, 'לא. ורוד. רציתם חזית פצצה, לא?'".
אתה לא נחבא אל הכלים, אה?
"איפה. אני טווס מוצהר".
רק שהמוות לא יהיה מכוער
תקראו לזה גילוי נאות: ההיכרות שלי עם אהרוני התחילה סביב 2019, כשערכתי את האוטוביוגרפיה הקולינרית שלו, "תחנות אוכל בחיי". אני הצעתי את הקונספט, זיכרונות ומתכונים קשורים; הוא, עד היום אני די משוכנע שרק כדי שאפסיק להציק לו, אמר כן. הרעיון נולד תוך כדי צפייה ב"המסע המופלא של אהרוני וגידי", ואת המפגש המחודש אני מנצל כדי לברר מה שלום תוכנית מסעות האוכל שלו עם גידי גוב. הוא מעדכן שהעסק "נתקע", כלומר התוכנית לא בוטלה רשמית; היא סתם לא קיימת.
זה חסר לך?
"אני לא כזה, אני לא מצטער שדברים נגמרו. בוא נזכור שזה גם נמשך הרבה יותר ממה שמישהו אי-פעם צפה, תשע עונות ועשר שנים נסענו ביחד. זה המון".
ויצאה מזה גם חברות.
"חברות נהדרת. ואגב, כמו עם רוב חבריי הטובים באמת, נהיינו חברים בחמש דקות. גידי ואני לא הכרנו לפני שנסענו בפעם הראשונה, ובערוץ 10 אמרו לי אז, 'תצא עם גידי קצת, תתיידדו', ואני אמרתי, 'מה יש לכם? אפשר להתיידד בכוח?'. גידי גם לא ממש הבין על מה התוכנית, ופעם הוא ממש שאל אותי, 'מה התפקיד שלי?'. אמרתי לו, 'אתה רק צריך לבוא', ואני חושב שהוא קצת נעלב מזה. אבל לדעתי היה לנו רק יום אחד של מין הרחות קטנטנות כאלה בתחת. ביום השני כבר היינו חברים ושנינו הרגשנו שזהו, בסדר, אנחנו יכולים להמשיך".
על "המסע" אומר אהרוני שהוא תמיד ידע שהתוכנית תצליח; דווקא על "מאסטר שף" של קשת 12, שבה הוא משמש שופט מאז 2017, הוא מספר סיפור אחר לגמרי. "הייתי בטוח שזה לא יצליח. אמרתי, בתחרות שירה אני שומע מהבית את השיר פחות או יותר כמו שהשופטים שומעים אותו. בתחרות ריקוד אני רואה את מה שהשופטים רואים. אבל בתוכנית אוכל אין לי מושג, אני יכול רק לפנטז איזה טעם יש למנה ואני תלוי לגמרי בתיווך של השופטים. נדהמתי שזה כל כך הצליח".
דברים רבים השתנו בשש השנים שעברו מאז שהתראיתי עם המרואיין על בסיס קבוע. אחד מהם הוא הבית: אהרוני ואשתו גיגי (חגית), פסיכולוגית במקצועה, עברו לפני כשנתיים מצד אחד של רוטשילד לשני. הדבר הבולט ביותר בלוקיישן החדש הוא רצפת פרקט בגוון טורקיז שנותן למקום כולו וייב מאוד ספציפי ("אני בחרתי", אומר אהרוני. "אמרו לי 'מה פתאום פרקט בצבע?', אבל לאיזה פרקט אין צבע?"). דבר נוסף שהשתנה הוא הסיגריות, שבולטות בהיעדרן: אהרוני מספר שמסע ליפן לפני מספר חודשים חיסל אצלו את ההרגל רב השנים ועתיר הניקוטין (שתי קופסאות ביום) בלי שבכלל התכוון להפסיק. "אבל ככה גם רזיתי", הוא אומר. "יום אחד זה פשוט השתנה". ולא, הוא מדווח, חוש הריח שלו לא המציא את עצמו מחדש. אבל אולי הנשימה קצת יותר קלה.
אם ב-2019 דיברנו עוד ועוד על חייו, הרי שהפעם השיחה גולשת גם אל מותו. "זה לא משהו שמעסיק אותי, אני לא חושב על המוות", אומר אהרוני בתשובה לשאלה על דברים שאמר בנושא בפודקאסט של שי גולדן. "דיברנו על זה כי גולדן שאל, ומאחר ואני בכל זאת עם רגל אחת בישורת האחרונה, אני כבר יכול לחשוב על זה. בגילי מותר".
אמרת שם שאתה מייחל למוות מהיר.
"אני פשוט מקווה שזה לא יהיה מוות מכוער, ממושך. פעם אמרתי בצחוק שאני נורא רוצה למות באמצע מסיבה, או באמצע שיעור ספינינג. שיגידו, 'חמש דקות לפני כן הוא עוד דהר על אופניים כאילו כלום'".
בערך הוויקיפדיה על אהרוני מצוין שהוא יליד 1950, וכך גם ברוב הכתבות עליו ובראיונות איתו; תכלס זה 1951 ("אבל למי אכפת"), מה שלא באמת משנה את הפער בינו לבין האנשים שמקיפים אותו כשהוא מתקלט באחת המסיבות שהליינאפ שלהן כולל את די-ג'יי אהרוני.
איך זה להיות זקן השבט מהבחינה הזאת? אתה אוהב את הפוזיציה?
"במובן מסוים כן. נגיד, בפעם האחרונה ניגנתי במקום פה ברוטשילד, ולידי היה בחור בן משהו כמו 20 שעשה את התאורה. קרה שם משהו שאני כבר מכיר ומחכה לו, כי אני מת מהנאה כשזה קורה: הפרצופים החשדניים האלה של 'אוקיי, מה עכשיו הזקן הזה'. אז קודם כל אני הרמתי שם, באמת, ואז הצעיר ההוא לידי פתאום פוצח בריקוד ואומר, 'בוא'נה, אהרוני, מה זה הדבר הזה?! הייתי בטוח שאתה הולך לייבש אותנו'. אני מת על זה שהם לא מצפים בכלל, ואז אני מראה להם מה זה".
ואיך זה להיות סתם בן 73 כשאין מסיבה?
"אני לא צעיר ולא מנסה להיות צעיר. כל האמירות האלה, '70 זה ה-60 החדש' – אל תקנה כלום מזה, בלוף אחד גדול. 70 זה 70. אבל הדבר היחיד שמצער בגיל המבוגר זה בגידות הגוף הקטנות, בזה אין לנו יכולת לשלוט".
הילדים יצטרכו להמשיך בלעדיי
האיש אולי לא מסוגל להיות פנסיונר, אבל הוא בהחלט מסוגל להיות סבא לארבעת נכדיו ("אני מוציא מהגן, אני לוקח לבית הספר, רק תגיד"). וכמו הג'ן-זי ההוא מהמסיבה ברוטשילד, הוא ממש לא ראה את זה בא: "סיפור ידוע הוא שלפני הלידה הראשונה של תמרה קראתי לה לשיחה ואמרתי, 'את מכירה אותי, אני אוהב אותך והכל, אבל תבני על שירותי הסבאות שלי. זה לא יקרה'. והנה, קרה".
אז היום אתה גם רצונית סבא, גם עושה כהגדרתך עבודה של פנסיונר וגם מעורב בעסק שמבטיח שהמורשת שלך תישמר. לא קיים אצלך רצון להגיד, "זהו, מעכשיו אני נח"?
"נו, אז אני אנוח שבוע. ומה אני אעשה אחר כך? היום אני בלית ברירה מסכים מדי פעם, אבל אני לא סובל חופשות בטן-גב, לא סובל שנוסעים לריזורט ונמצאים שבוע באותו מקום. המצב היום הוא אידיאלי מבחינתי. תמיד הייתי אדון לזמן שלי, אבל אם אני רוצה היום לא לעבוד בכלל, אני יכול. כאילו, ליום אחד".
יש לך תוכניות עסקיות עתידיות, לטווח של שנים קדימה?
"אנחנו לא עובדים ככה. ההחלטה שלנו היא לעבוד על עסק אחד בשנה".
טוב, גם זה לא מעט.
"נכון, אבל זה גם לא כדי לגדול עד אין-סוף. אנחנו לא רוצים לתת זיכיונות, להיות רשת ענקית".
בניגוד מוחלט לחוויה של ילדיך, אתה איבדת את אביך כשהיית בן 15. יכול להיות שהביטחון העצמי שלך ביזמות נובע מזה שלא הייתה לך ברירה אלא לפלס לעצמך את הדרך בשתי ידיים?
"אף פעם לא חשבתי על זה, אבל כשאתה אומר את זה, סביר להניח שכן".
ולילדים שלך יש אבא נוכח שהוא גם שותף עסקי וגם פיגורה בתחומו. זה טוב בעיניך לאדם להיות מעורסל מהבחינה הזאת?
"אני חושב שזה נותן להם כלים מאוד טובים. ושמע, הרי יום אחד הם יצטרכו להמשיך בלעדיי".
אנחנו מדברים כאן רגע לפני המעבר הקשוח מזיכרון לעצמאות. איך אתה מרגיש בישראל של 2025?
"אני מרגיש קשת מטורפת של דברים. אני מת על הארץ הזאת, אני מת על אנשיה, אני מת על עצם קיומה, אני מת עלינו כעם, ואני מזועזע ממה שקורה. אני לא אוהב לדבר על פוליטיקה, אבל אם אני צריך לתמצת את התחושות שלי, אז בשורה התחתונה – לא יכול להיות שעדיין יש חטופים בעזה. כל השאר לא מעניין, הכל מתגמד ליד הדבר הזה".
אתה מאמין שנשרוד כמדינה, כעם? יש היום אווירה טרום-אפוקליפטית במובן הזה.
"אני אופטימי חסר תקנה, אני מאמין שבסוף נצא מזה איכשהו, אבל זה דבר שבאמת מדאיג אותי. בוא'נה, השנאה בינינו. אני לא זוכר דבר כזה, זה מה שמלחיץ אותי. עם אויבינו כבר נסתדר".