בכל יום זיכרון מתאחד עם ישראל עם נופליו. הטקס הממלכתי משודר באמצעי המדיה, ילדים מציינים את היום החשוב בבתי הספר וברדיו מושמעים שירים וסיפורים לזכר הנופלים.
השנה, נראה כי יום הזיכרון עוצמתי וחזק במיוחד. לעשרות אלפי חללי צה"ל שנפלו במהלך המלחמות מאז קום המדינה מצטרפים חללים רבים של חיילים ואזרחים שנהרגו מאז פרצה מלחמת חרבות ברזל. תמונות הישראלים שעדיין מוחזקים בשבי חמאס וסיפורי הזוועה עדיין מלווים אותנו ומקשים על איחוי הצלקות.
"הנטייה האנושית הטבעית היא להרחיק את עצמנו ממוות, לא רק פיזית אלא גם מחשבתית", מסבירה הפסיכולוגית ד"ר עידית גוטמן מאוניברסיטת תל אביב. "מה שעוזר לנו להתנהל ולחיות את חיי היום-יום שלנו הוא לחשוב על מוות כאירוע טרגי שקורה בעיקר לאנשים השונים מאתנו - בגיל, בנסיבות החיים, בהרגלים".
"היה לנו קל יותר לחשוב על עצמנו ועל יקירינו כאנשים שמוגנים"
היא מסבירה כי בעשור שקדם ל-7 באוקטובר ראינו בימי זיכרון בעיקר חיילים בתמונות מיושנות, ובעיקר כאלה שנפלו במלחמות מעידן אחר. "היה לנו קל יותר לחשוב על עצמנו ועל יקירינו כאנשים שמוגנים כי העידן היה שונה והמצב הביטחוני היה שונה. אלא שהסרטונים החיים והקרבה שאנחנו חשים כעת לנרצחים, לחטופים ולנופלים למעשה ערערה את אותם מנגנוני ההגנה הפסיכולוגים שעזרו לנו להכחיש את סכנת המוות".
גוטמן למעשה אומרת כי האובדן הרב שספגנו בחודשים הללו הופכים את יום הזיכרון הנוכחי לנקודת ציון, וגם לשינוי אישי וחברתי שחל בכולנו. "זה מתבטא באמון, בביטחון ובשלוות הנפש".