מהרגע שבו נולדה, חייה של קלרה לוסיה סורנטינו היו קשים. היא לא קיבלה אפילו שם כשיצאה לראשונה מבית חולים בהונדורס. רק כשנזירה ראתה את מצבה והתריעה לרשויות – היא נלקחה מידי אמה. "האמא שלי לא טיפלה בי", סיפרה קלרה, כיום בת ה-31. "היא דחתה אותי מהיום הראשון." לדבריה, הייתה זו אחותה בת השבע שהאכילה אותה והגנה עליה: "אני רק בכיתי כל היום. אף אחד לא הסתכל עליי".

בשלב מאוחר יותר קלרה הועברה לבית יתומים, שם עוררה דאגה בקרב הצוות. "הסתכלו על הגוף שלי ואמרו שאני לא אשרוד. אמרו שזה נס שאני חיה בכלל". לדבריה, היא עברה הליך קולוסטומיה (הסרת חלק מהמעי) עוד כשהייתה תינוקת והייתה צריכה להתהלך עם שקית שמנקזת את הצואה שלה. "התביישתי בזה מאוד. תמיד לבשתי בגדים רחבים", היא ציינה. רק כשהגיעה לבגרות מלאה היא אובחנה סוף-סוף.

קלרה נולדה עם מום נדיר ביותר שכולל כפילות של איברי הרבייה הפנימיים. יש לה שני רחמים, שני נרתיקים ושני צווארי רחם. מעבר לזה, היו גם בעיות נוספות: שלפוחית מעוותת, פיסטולות וחסימות בדרכי העיכול. "זה כאילו הגוף שלי היה מחולק לשניים – ואף צד לא תפקד כמו שצריך", היא אומרת.

במשך השנים היא עברה אינספור בדיקות רפואיות וצילומי רנטגן, אבל אף אחד לא סיפר לה מה יש לה באמת. "בבית היתומים לא אמרו לי כלום", היא נזכרה בשיחה עם אתר החדשות TN. "עשו לי בדיקות אבל לא דיברו איתי. בסוף האמנתי שאני טעות – שנולדתי שבורה".

כשהבנות סביבה התבגרו וניהלו חיים נורמטיביים, היא נותרה מאחור. "לא יכולתי לרוץ, ללכת לבריכה או להתלבש ליד אחרות. פחדתי כל הזמן שיגלו איך הגוף שלי נראה". היא הסתגרה – ונשאה תחושת ניכור כפולה. "שנאתי את עצמי בכל פעם שהסתכלתי במראה", אמרה. "לא הבנתי למה אני ככה. לא הכרתי אף אחד כמוני. חשבתי שאני לבד בעולם. גדלתי בתחושה שאני מפלצת. אמרו לי שלעולם לא תהיה לי זוגיות, לא ילדים, לא חיים נורמליים". הכול השתנה בזכות אישה אחת – מיסיונרית אמריקאית שהחליטה לעזור.

המיסיונרית סידרה לקלרה אישור שהייה רפואי, והיא נשלחה לארצות הברית לניתוח מורכב. "פחדתי שאני אמות בניתוח. הוא נמשך יותר מ-11 שעות", אמרה. לדבריה, מנתחים שיקמו את השלפוחית שלה בעזרת חלקים מהמעי. ההתעוררות מהניתוח הייתה קשה. "אמרתי לאמי המאמצת שאני רוצה למות. אבל היא הבטיחה לי שאם אתאושש – אקבל חתול", סיפרה קלרה. "רציתי את החתול הזה יותר מכל דבר אחר".

ההחלמה הייתה קשה אך מוצלחת. היא נגמלה מהחיתולים, החלה ללכת ללא כאב, ולראשונה חוותה תפקוד גופני תקין. "זה היה כמו להיוולד מחדש", סיפרה. "כל צעד היה ניצחון. למדתי ללכת לשירותים – לעשות דברים שלא ידעתי שאפשר". גם הנפש עברה שינוי. "לראשונה לבשתי בגדים צמודים. יצאתי בלי פחד. יכולתי לשבת בלי שיכאב לי. הרגשתי חופשיה".

בעקבות ההליך הרפואי המוצלח, קלרה התחילה ללמוד, לפתח קשרים – ולשתף את סיפורה יוצא הדופן. "היום אני כבר לא מתביישת להגיד שיש לי שני איברי רבייה," אמרה בגאווה. "אני לא מסתתרת יותר. אני לא טעות – אני שורדת". עם הזמן היא החלה לספר את סיפורה ברשתות החברתיות.

"אני מעלה סרטונים על הגוף שלי, על אופנה, ועל כל מה שאני אוהבת בחיים", סיפרה. "הפכתי לאושיית רשת". לטענתה, מה שמניע אותה, לדבריה, הוא הרצון לתמוך באחרים. "אני רוצה שאחרים ידעו שהם לא לבד", אמרה. "שיבקשו עזרה, שלא יוותרו. שנים שלא ראו אותי, ונלחמתי בכל כוחי. אני רואה את הצלקות שלי כל יום – אבל אני לא שונאת אותן יותר. הן עדות למלחמה שניצחתי. אם הסיפור שלי יגרום למישהו אחר להרגיש פחות לבד, אז הכול היה שווה את זה".