זה היה אמור להיות קוויקי.
נחיתה בשלישי בבוקר בפראג, רביעי ‐ הופעה של Imagine Dragons, חמישי ‐ יום נטו בעיר, ושישי בבוקר ‐ חזרה לארץ, כביסות וקידוש. מה שנקרא: בכלל לא תרגישו שהלכנו. אבל כמו שאומרים ‐ אמור זה שם של דג, ואני בכלל בעניין של אמנון.
מאז ה-7.10 חו״ל הפך לטאבו. ירד מהפרק. מסך שחור. מי בכלל חשב לעזוב את הארץ? הפחד, האימה, האנטישמיות, השנאה אל מול הצורך והרצון להישאר בבית עם הילדים, הכי קרוב שיש, בתוך בועה הזויה ומורכבת שנקראת ישראל ‐ אבל היא שלנו.
הצגת פוסט זה באינסטגרם
שנה וקצת מאוחר יותר, כששאלתי את עצמי מה כן יגרום לי לטוס שוב, התשובה הייתה ברורה: אם Imagine dragons יכריזו על סיבוב הופעות. ובנובמבר 2024 ‐ הם הכריזו. טור באירופה לרגל האלבום החדש. הלב רעד קלות כשנפתחה מכירת הכרטיסים, שריינו כרטיסים ליוני 2025, וחזרנו לשגרת הלא‐שגרה של ישראל.
והזמן, כמו הזמן, המשיך לזוז. ופתאום, משום מקום המועד הגיע. מודה, לא היתה בי שום התרגשות לקראת הנסיעה. בעיקר חששות, מהטיסה, מהשהות, ממה לענות אם ישאלו מאיפה אנחנו ומהילדים שנשארו בבית. אבל תשמעו, מודה, הכל הלך חלק. מדי.
נחתנו בזמן. המלון היה בדיוק מה שצריך.
וההופעה הייתה תרופה ללב עייף. לשעתיים שלמות הרגשתי לרגע כמו לילי של פעם. של מקודם. סוג של אושר טהור, נטול כל מטען. יקום מקביל (ולפני שתגידו: ״רגע, זה לא הזמר שהניף את דגל פלסטין?״ אז אומר שהסיפור מספר שהדגל הושלך לעברו במהלך הופעה באיטליה והוא מיהר להשיב את הדגל לקהל. מה גם שהלהקה הופיעה בארץ למרות כל המחאות נגדה ולא פעם הלהקה דיברה ושיבחה את ישראל, כולל ענידת סיכת החטופים).
מוזיקה משובחת, קהל ששר בכל הכוח, תחושת חיים.
וזהו. זוכרים את הזמן שלא עוצר לרגע? אז גם זה עבר.
בחמישי בערב הלכנו לישון עם מזוודות ארוזות, מוכנות למונית שתאסוף אותנו על הבוקר. אלא שאז, חמישי, שתיים בלילה (שעון פראג), טלפון מהבית: “אמא, אבא ‐ ישראל תקפה את איראן”.
ומשם התחיל הסרט השני. פחות נטפליקס, יותר n12 פוגש את ״הטינה״. הילדים בארץ לבד עם אזעקות קיצוניות מהנייד. ואנחנו? על מצב טיסה‐חירום‐היסטריה. מחפשים איפה לישון, מה לעשות, מה קורה, ומה לעזאזל עושים עכשיו.
וזו לא הפעם הראשונה שישראלים נתקעים בחו”ל. זה קרה לחברה שלי באוגוסט ‐ היא נתקעה עוד שבוע שלם.
בהתחלה כולם נבהלים. אבל אז ‐ כשסבא וסבתא הגיעו להיות עם הילדים, משהו בגזרת הבית נרגע. נשאר בעיקר החלק שלנו ‐ להבין מה עושים עכשיו. קבוצת ישראלים בפראג התחילה להתארגן באופן מאולתר. מתחילים להחליף שברי מידע: איפה נרשמים, מה ממליצים, מה שמעו. אבל זה מבולבל. לוט בערפל. כלום לא ודאי. הכל בערך. ובסוף ‐ כל אחד לעצמו. לחפש לינה להמשך, בלי לדעת לכמה זמן. להתחיל לחשוב על חזרה הביתה, בלי מושג איך ומתי.
אז איך מתמודדים?
‐ מאריכים את השהות לזמן בלתי מוגבל. עוברים ממלון לדירה ושוב לדירה והיד עוד נטויה, כך נדמה. עשינו החלטה שלא מטלטלים את עצמנו ללרנקה מכיוון שהעומס שם גדול וחוששים מצוואר בקבוק.
‐ מקבלים הודעה מהביטוח שהכיסוי ממשיך ל-72 שעות נוספות. והודעה נוספת עד ה-23.6. מצד אחד, נחמד. מצד שני, מה הקשר 23.6? זה באמת קורה?
‐ סלקום מוסיפה לנו 2 ג’יגה גלישה. כי גם לפאניקה צריך אינטרנט אם כי 2 ג׳יגה נוספים זה כמו קיורטוש קר. לא מספיק טוב. נקווה לפרגון על האינטרנט כי כרגע על זה אנחנו חיים.
‐ את הטיסה הזמנו דרך אל על, עדכונים מנסים לקבל דרך עמוד הפייסבוק. אבל גם הוא לא יודע מה להגיד עדיין.
מה כן? קבוצת ווטסאפ של ישראלים תקועים בפראג. תודה לאל על הקולקטיב.
הצגת פוסט זה באינסטגרם
ותוך כדי כל זה אני לא יכולה שלא לחשוב: אנחנו אשכרה ההורים מהסדרה “לבד בבית” (ולמי שלא בעניינים ‐ סדרת נוער משובחת בכיכובו של שחר חסון על שלושה אחים שההורים שלהם נתקעו בחו״ל בגלל מגיפה, והם נשארים לנהל את הבית לבד. ספוילר: הם עושים את זה לא רע בכלל). אז כן, רק שבמקרה שלנו ‐ הילדים לא לבד בבית, הם עם סבא וסבתא. ואנחנו התקועים. הפכנו לעלילה. וזה מצחיק בדיוק עד שזה כבר לא כי השאלה שנשארת תלויה באוויר היא ‐ לכמה זמן?
הדיבור הרשמי שיצא לתקשורת הוא שזה עשוי לקחת שבועות. שבועות. ובינתיים, התקיפות האיראניות גובות מחירים כבדים. מפחידים. ממש ליד הבית. בתים מתרסקים וזה פתאום צועק בצורה הכי גרפית ונוראית ולראות את כל זה ממרחק זו חוויה סוריאליסטית ומכאיבה. את החדשות אנחנו צורכים מהרשת או מרשתות טלוויזיה מקומיות ובינתיים מנחים מרחוק איך לעשות כביסה ואילו טבליות למדיח צריך לקנות הביתה. הזיה. טירלול. מה לעזאזל? איך מתנהלים ככה? כמה זה יעלה לנו? מי סופג את זה? ומה לגבי עבודה? שלא לדבר על הרגלי אכילה (כי קיורטוש זה לא ממש ארוחת ערב לגיטימית, כן?).
בן זוגי שכיר. אני עצמאית. רק השבוע מתוכננים לי ימי צילום וסדנה להעביר לארגון. בשבוע הבא ‐ עוד שני ימי צילום. כל זה יידחה או יבוטל. ויש בי חלק שצורח פנימה, וחלק אחר, גדול יותר, שמנסה להזכיר לי שזה זוטות לעומת הדבר הגדול. כי אנחנו עושים היסטוריה. הילדים שמורים. אנחנו איתם ‐ עד כמה שאפשר. ובסוף נצליח להגיע. לא באמת ניתקע בפראג או לרנקה או איפה שזה לא יהיה לכל החיים, כן? זה ברור לי. יום, יומיים, שבוע ובבקשה לא שבועיים. ובתוך בליל המחשבות המוזר הזה, גם עולה המחשבה על החטופים, שמאז ה-7.10 לא ראו בית או אור יום והכל מקבל שוב ושוב כאפת פרופורציות כואבת ומטלטלת. מי אני שאתלונן? מנטרה שחוזרת על עצמה: הילדים וההורים בממ״ד. בטוחים עד כמה שניתן. לנשום לשאוף לנשום לשאוף.
המציאות וניסיון החיים כבר לימד אותנו שהכל זמני. ומה שקורה עכשיו לא יישאר לנצח. וזו מחשבה שמחזיקה אותי. זה מה שזה כרגע ולא יעזור לי להילחם כרגע, רק לנשום ולהמתין לעדכונים. וכשאלו יגיעו, נתמודד. ובין כל אלה, אנחנו בכל זאת בפראג. והטלפון על פושים מ-n12. עדכונים על המצב, ומנגד אנחנו בנוף של חיים רגועים. ירוקים. שקטים.
פראג שלווה, יפהפייה, מחבקת אותנו בלי לשים לב בכלל. הירוק כאן באמת ירוק. המטרו מתקתק כמו שעון. המחירים סבירים. ואף אחד לא צועק. היחידים שקופצים בכל פעם שהמטרו מתחיל בתנועה שלו ‐ זה אנחנו, כי הסאונד מזכיר אזעקה. ורק לנו הלב נעצר. ובסיום ההופעה, כשעשרות אלפים של א.נשים עשו דרכם למטרו. ופתאום נשמעו פיצוצים. עברה לנו רק מחשבה אחת: ירי. אבל לא. תוך רגע מתברר שאלו זיקוקים. ועדיין ‐ אנחנו מחפשים בלב ובעיניים את המחבלים אורבים. כי ככה זה כנראה. אתם יכולים לצאת מישראל ‐ אבל אי אפשר להוציא את הישראלי מתוכנו.
ומה עכשיו?
מזמנים כוונות טובות, מחשבים עלויות, וקונים תחתונים.
באמת. קנינו.
ואגב, לא רק תחתונים ‐ גם איזה אייליינר מספורה למתבגרת, כי המצפון ‐ הו, המצפון. אבל תשמעו, זה לא יכול להימשך עוד זמן. רק על זה מישהו במדינה עוד יצטרך לשלם את הדין. עד מתי ספורה 2025?