כשהייתי ילדה הייתי מאזינה לאבא שלי מנהל עשרות שיחות ערב ראש השנה. הוא היה עומד עם פנקס הטלפונים ומתקשר לכל הבני דודים, וכל החברים, כולל אלה בחו"ל ומאחל לכל אחד ואחת שנה טובה. מה הוא עשה השנה? עיצב כרטיס יפה ממקום העבודה הפסטורלי שלו ולחץ "שלח לכולם". ואם באבא נפלה השלהבת, מה אני אגיד?
אף אחד לא מדבר היום. כולם שולחים הודעות. מה שפעם היה סוגה מקודשת להעברת מסרים קצרים כמו "אני מאחרת בכמה דקות" או "נגמר החלב, נשמה" הפך להיות הדרך הכמעט בלעדית שאנחנו מתקשרים בינינו.
וואטסאפ, מסנג'ר, יש גם את משתמשי הבוטיק שמתקשרים עם האנושות רק בטלגרם, והג'אנקיז של הסושיאל שמדברים ב-DM בטוויטר ומתקשרים בהודעות באינסטגרם.
כולם כאלה טקסטואלים, ממש עם הספר. אפילו הבנקים מתהדרים שהיום כבר לא צריך לדבר ממש עם אף אחד, שלחו הודעה ובוט יענה לכם וייאשר לכם הלוואה מיד. בהודעה. וכמובן שאין לי מילה נגד הטענה שיש פגישות שהיו יכולות וצריכות להיות מייל.
אבל אני חושבת שקצת נסחפנו עם הקינסול של התקשורת הוורבלית, היא לא פוגענית והיא לא עשתה שום דבר לאף אחד.
עם כל הכבוד למילה הכתובה, ויש לי המון חיבה וכבוד אליה, היא לא מעבירה אינטונציה וכוונה. תקשורת טקסטואלית היא כר פורה לטעויות מביכות ועצבים מיותרים. לפעמים הדברים כתובים כך שאפשר לקרוא אותם בטון ציני, מאשים או סתם פאסיב-אגרסיבי. ולפעמים סתם עובר עלי יום מעפן וזו לא היתה כוונת המשורר.
זו לא איזו התרפקות רומנטית על הימים ההם בהם הקדשנו כבוד לטקסטים וישבנו לכתוב לצד המכתבה כאילו היינו קפקא. מרוב ריבוי אופציות לתקשורת א-סינכרונית לפעמים כל מה שאני רוצה כדי להמשיך עם היום שלי זו תשובה ישירה. לפעמים זה ממש כן/לא (רוצה פיצה לארוחת ערב? זמינה לדרינק עוד שעה?) שהתשובה שלהם דחופה.
אבל כל פתיתי השלג שהרגו את הרומנטיקה יטענו שאין דבר יותר בומרי מלהפריע למישהו באמצע היום שלו עם שיחת טלפון כאילו הייתם השליח של אמזון. בטח, תענו כשיתאים לכם. על מי אתם עובדים, אתם זמינים 24/7 ומחוברים לטלפון כמו לחמצן. אבל עכשיו זה לא קול לדבר.
עם כל הכבוד למילה הכתובה, ויש לי המון חיבה וכבוד אליה, היא לא מעבירה אינטונציה וכוונה. תקשורת טקסטואלית היא כר פורה לטעויות מביכות ועצבים מיותרים. לפעמים הדברים כתובים כך שאפשר לקרוא אותם בטון ציני, מאשים או סתם פאסיב-אגרסיבי
הבעיה שלי היא לא האינטונציה של ההודעות או סוגיית הקול או לא קול. אני באמת רוצה שכל אחת תעשה מה שטוב לה. ואחרי שנה של עבודה היברידית, עם 20% אחוזי הגעה למשרד (רמת החייל, אל תשאלו) הגעתי למסקנה שאני מתקשרת הרבה יותר טוב באופן וורבלי. מאז שאני צעירה היכולות הוורבליות שלי התעלו על יכולות הכתיבה שלי. אני מצליחה להעביר רעיונות מורכבים או סתם את מה שעובר לי בראש באופן הטוב ביותר בשיחה. שלא לדבר על טונים שהרבה יותר שהם עוברים מבלי הצורך לשחק עם עצמי את משחק הניחושים "למה התכוון המשורר, הוא רצה להעליב או שהוא סתם לקוני"?
התכתבויות הן חשובות והן חלק בלתי נפרד מחיי היום יום שלנו ואין ספק שהן מקלות לנו על החיים. אבל תוספת של מדיום אחד לחיינו לא אומרת שצריך לבטל את כל צורות התקשורת שקדמו לה. כל צורות התקשורת צריכות להתקיים בשלום אחת לצד השנייה, וכמו מיילים, תקשורת א-סינכרונית והודעות קוליות, לכל צורה של מדיה יש מקום בחיים שלנו. זה פשוט חלק ממכלול. ונעשה עסק - אני מתחייבת לשאול אם אפשר לדבר לפני שאתקשר, ואתם תענו לי לטלפונים.