לפני עשור, רק חברות בודדות זכו להגיע למעמד של חד קרן - חברה פרטית ששוויה נאמד במעל מיליארד דולר. באותן שנים היכולת להשיג הערכת שווי גבוהה הייתה אבן דרך משמעותית. היא נתפסה כמדד אמיתי לחיזוי יכולת ההצלחה של החברה ואותתה ללקוחות, לשותפים עסקיים, לעובדים ולתקשורת כי מדובר בחברה שצפויה לשרוד ולהגיע רחוק. בשנים ההן נוספו למועדון היוקרתי רק ארבע חברות מדי שנה. יוניקורנים של ממש.
אבל במרוצת הזמן קצב הילודה של יוניקורנים יצא משליטה. 13 שנים של שוק אגרסיבי שהזניק את תוצאות ההנפקות והמיזוגים והרכישות בתחום התוכנה, ושפע של הון שזרם לתעשיית ההון סיכון העולמית גרם למכפילי הערכת השווי של חברות פרטיות להאמיר לגבהים חדשים. משקיעים רבים החלו להשקיע במכפילים של 30, 50 ואף 100 על ההכנסות - שינוי שהוביל לזינוק חד במספר היוניקורנים ויצר תפיסה מוטעית באשר לגודלן האמיתי של חברות. התיוג "חד קרן" הפך מנדיר לכמעט שכיח, וכיום ישנן כמעט כאלף חברות פרטיות המוגדרות כחד קרן – וכמעט מדי יום נולד אחד חדש.
לדוגמה: לפי מדד ה-Cloud100 של בסמר ופורבס ב-2016, תנאי הכניסה ברשימה המצומצמת היה מכפיל של 9 על ההכנסות השנתיות. ב-2021 המכפיל זינק ל-34. במכפיל הכנסות כזה חברה נדרשת להגיע להכנסות שנתיות של רק 29 מיליון דולר כדי לזכות בתואר הנכסף. זהו סכום שאין לזלזל בו אבל מדובר בהיקף הכנסות נמוך יחסית שמעוות את היכולת לאמוד את גודלה האמיתי. לעומת זאת, ממוצע ההכנסות לחברות טרם הנפקתן בנאסד"ק עומד על 170 מיליון דולר כך שחברה שמכניסה 29 מיליון דולר מדי שנה נדרשת להכפיל את הכנסותיה פי שבעה כדי להתקרב לממוצע הקיים.
כאן נעוצה הבעיה: חברה פרטית זקוקה רק למשקיע אחד בודד שיכתיר אותה כחד קרן, מה שמקשה מאוד על גורמים חיצונים לדעת את שוויה ומצבה האמיתי. למעשה הדבר היחיד שניתן לומר כיום בבטחה על חד קרן הוא שמדובר בחברה שהצליחה לאתר משקיעים שיסכימו להעניק לה שווי מופרך. נוסף על כך, ובפרספקטיבה מקומית, יזמים ישראלים שכללו פלאים את יכולת גיוס הכספים שלהם, והדבר מתבטא בכמות היוניקורנים שצמחו כאן בשנים האחרונות.
חברה פרטית זקוקה רק למשקיע אחד בודד שיכתיר אותה כחד קרן, מה שמקשה מאוד על גורמים חיצונים לדעת את שוויה ומצבה האמיתי. למעשה הדבר היחיד שניתן לומר כיום בבטחה על חד קרן הוא שמדובר בחברה שהצליחה לאתר משקיעים שיסכימו להעניק לה שווי מופרך
ההתמקדות בגיוסים או בשוויים היא ככל הנראה הדרך הגרועה ביותר לאמוד את מידת הבריאות העסקית של חברה, או של תעשיית ההייטק בישראל. המציאות הנוכחית מחייבת אותנו, קרנות ההון סיכון, לחזור ולבחון חברות לאור ביצועיהן ומודל ההכנסות שלהן - מדדים עסקיים יציבים שאינם ניתנים לסילוף. התעשייה כולה – יזמים, מנכ"לים, עובדים וכמובן משקיעי הון סיכון – זקוקים לאמת מידה אובייקטיבית שמשקפת את ביצועי החברה במנותק מהתנודתיות בשוק. אמת המידה המתאימה ביותר היא הכנסות חוזרות (ARR) של 100 מיליון דולר (עבור חברה בתחום הSaaS), וחברה שמגיעה לאבן הדרך הזו – עדות להצלחה ודאית – מכונה אצלנו בבסמר קנטאור (Centaur).
סטטוס היוניקורן כבר אינו יכול לשמש כמדד למובילות, איכות או אפילו יכולת החברה לשרוד לאורך זמן, כפי שיעידו הכותרות בעיתונים בחודשים האחרונים. איננו אומרים שכל היוניקורנים נועדו בהכרח להיכשל; רובם יצליחו להתגבר על התקופה הקשה, אבל הם כנראה כבר התרחקו מתקרת השווי שלהם וייקח להם שנים רבות לממש אותו על ידי אקזיט. קנטאורים לעומתם, עמידים יותר. בלתי אפשרי לבנות עסק שהכנסותיו גדולות מ-100 מיליון דולר מבלי שלחברה יש מוצר תואם שוק, מערך מכירות ושיווק מיומן ויעיל שאפשר למנף ומסה קריטית של לקוחות שמאפשרת לה לתכנן לטווח הארוך. וגם – בניגוד ליוניקורנים – טרם ראינו קנטאור שנסגר.
יש כיום בעולם כ-160 חברות פרטיות, SaaS וענן בלבד, שעונות על ההגדרה של קנטאור. בישראל זיהינו 25 קנטאורים, רובם ככולם נולדו בחמש או שש השנים האחרונות, וחמישה נוספים צפויים להבשיל במהלך 2023. עצם קיומם מעיד יותר מכל שמצבו של ההייטק הישראלי שפיר וימשיך להיות כזה. לכן יזמים צריכים לשאוף לבנות קנטאורים ולא יוניקורנים, ולא להתבלבל בין הצלחה בגיוס כספים ממשקיעים ובין הצלחה עסקית אמיתית.
הכותב: אדם פישר הוא שותף בקרן בסמר