חזרתי בתחילת החודש לעמק הסיליקון אחרי כמעט שלושה שבועות בישראל. כשהגעתי לארץ קידם את פני מזג אוויר חורפי, כמעט ארקטי במושגים קליפורניים, וכשהמראתי הראה מד הטמפרטורה על קרוב ל-30 מעלות (ומדובר בטיסת לילה). בתור לעליה למטוס פנה אלי אמריקאי ממוצא הודי ושאל אותי אם אני יודע מה קרה לשדה התעופה. ״הייתי בישראל לפני שמונה שנים״, סיפר האיש, ״והשדה לא היה כל כך עמוס ומבולגן״. הסכמנו שהעלייה במספר הנוסעים לצד הפחתה בתדירות הטיסות ומחסור בכוח אדם בנתב״ג אחראים לעומסים, אבל אז הוא הוסיף עוד משפט: ״והאנשים לא מאוד מנומסים וקצת עצבניים״. כאן כבר התעורר הלוקאל-פטריוט שבי, ולמרות שבן-שיחי הפגין עידון אמריקאי (״לא מאד״ ו״קצת״) – נעלבתי בשם העם והמדינה, כי הרי ידוע שהישירות והיעדר העידון הם הרוטב הסודי שהופך את הסטארט אפ ניישן לכזו. אם הישראלים היו מעודנים ומחושבים לא היינו מגיעים כל כך רחוק. היטיב להגדיר זאת אהוד מנור בשיר שכתב לפני למעלה מ-30 שנה: ״אין מילה בעברית לטאקט״.
הלוגיקה מאחורי המשפט ברורה, הרי אין צורך במילה כדי לתאר משהו שאינו קיים. העברית חסרה כל כך הרבה מילים וביטויים שמשמשים את האמריקאים באופן יומיומי: למילה accountable ושם העצם הנגזר ממנה, accountability, אין מקבילות בעברית – וכנראה יש לכך סיבה טובה. גם kindness (שאינה ״נחמדות״ ולא ״טוב לב״ אלא משהו בסיסי הרבה יותר) אינה חלק מהשיח העברי. ידידנו האמריקאי בשדה התעופה לא סבל מעודף kindness בשדה, ולפיכך היה ככל הנראה inconvenienced, אבל העברית לא יכולה להכיל מצב נפשי כזה ולכן הוא ייאלץ להתרגל. אין טעם להקדיש לכך (או לכל דבר אחר) מחשבה יתרה, ולכן גם המילה overthink מיותרת בעברית.
מצד שני, יש מונחים ששפת הקודש לעולם לא תהיה שלמה בלעדיהם. שתיים מאבני היסוד של האתוס הישראלי המודרני, הסטארט אפ והאקזיט, לא זכו למקבילה עברית ראויה (כן, שמענו על ״חברת הזנק״, תסכימו שזה לא אותו דבר). בתור ל-check-in נצפו עשרות עובדים של סטארט אפים ישראליים בדרכם לפגישות עבודה, כי את האינטרקציה הראשונה אפשר לעשות בזום אבל את ה-follow-up חייבים לעשות in-person. רוב העומדים בתור העבירו את הזמן בגלישה בטלפון הסלולרי (שגם לו כבר מזמן מגיע שם עברי, כי ״נייד״ זה לא שם עצם) אבל היו כאלה שהתיישבו על רצפת הטרמינל ופתחו את הלפטופ (״נייד״ זה שם תואר!) כדי לקודד, לדבג, לקמפל או לקנפג משהו, כי יש דד-ליין ואסור לדחיין (יש פועל כזה! או כך לפחות הציעה האקדמיה כחלופה לפועל procrastinate).
שתיים מאבני היסוד של האתוס הישראלי המודרני, הסטארט אפ והאקזיט, לא זכו למקבילה עברית ראויה (כן, שמענו על ״חברת הזנק״, תסכימו שזה לא אותו דבר). בתור ל-check-in נצפו עשרות עובדים של סטארט אפים ישראליים בדרכם לפגישות עבודה, כי את האינטרקציה הראשונה אפשר לעשות בזום אבל את ה-follow-up חייבים לעשות in-person
אנשי הסייבר הספיקו אולי לפני העלייה למטוס לעצור איזו מתקפת האקרים (או לעשות האקינג בעצמם, קשה לזהות מי מהם הוא בכלל black-hat). במהלך ההמתנה הארוכה עלו ודאי בראשם של כמה מהטסים רעיונות לפיצ׳רים שייצרו טראקשן או יגבירו אימפקט, והם מיהרו לעשות להם submit – אצלנו בהייטק יש משמעות למומנטום, ומכיוון שלא בטוח שיהיה וויי-פיי במטוס צריך לקבל פידבק בלייב, literally. אנשי ההון סיכון הספיקו כנראה לעשות עוד קצת דיליג׳נס לפני ה-closing וה-wire – מי יודע, אולי תתגלה בעיית compliance או יצוץ איזה showstopper אחר. יש דברים שאי אפשר לקחת עליהם raincheck.
נכון, השפה העברית לא השכילה לעשות catch-up בכל האמור במינוחים מודרניים. אבל אחרי שלושה שבועות בבירת חדי-הקרן המזרח-תיכונית גיליתי מהי המילה החסרה ביותר בלקסיקון העברי: זהו אותו צירוף מקרים ממוזל, הפתעה מדהימה שמגיעה רק כאשר שני גורלות מצטלבים בתזמון מושלם. באמריקאית קוראים לזה serendipity. בעברית לא קוראים לזה בכלל, אבל זה קורה כל הזמן. כמעט בכל פינת רחוב, בניין משרדים או אולם אירועים נולדים אירועים קסומים ובלתי-צפויים, שעשויים לשנות לחלוטין מהלכי חיים.
תאמרו - זה קורה בכל מקום בעולם, זה אינו מיוחד לנו. אלא שהמציאות שונה בתכלית: כדי שאירוע ״סרנדיפיטי״ יקרה יש צורך לא רק בצירוף מקרים, אלא גם בפתיחות מוחלטת של שני הצדדים לאפשרות שמשהו בלתי צפוי יקרה, ונכונות לקבל את העובדה (וזו עובדה) שעוד רגע יקרה משהו שלא ניתן היה לחזות, לתכנן או להיערך אליו, וזה לא רק ״לא נורא״ אלא בעצם נפלא. ישראל התברכה בשילוב נדיר של רשת חברתית צפופה (לא six degrees of separation כמו בכל מקום אחר, אלא מעלה אחת בקושי - אם במקרה את לא מכירה אותי, את מכירה מישהו שמכיר אותי היטב), קודים חברתיים גמישים ומציאות חיים בלתי-סבירה, בה כל רגע יכול להתרחש אירוע חריג. בישראל אין ברבורים שחורים - בעל החיים היחיד שהופעתו תטרוף את כל הקלפים הוא חמור לבן.
בזמן שאנחנו מחכים למשיח, ולמרות שהאירוע הבטחוני הבא עלול להיות מעבר לפינה, החיים בארץ מזמנים הפתעות משמחות בתדירות גבוהה, כפי שנוכחתי לגלות בעצמי כבר ב-48 השעות הראשונות לביקור: פגישה מקרית הפכה לשותפות עסקית, שיחה בנושא מקצועי הובילה לפריצת דרך בנושא רפואי אישי, וארוחת בוקר אגבית עם מכר הובילה להזדמנות השקעה בחברה של האדם שישב בשולחן לידנו. כל אחד מצירופי המקרים האלה יכול היה לקרות מתישהו גם במקום אחר, אבל שלושתם קרו לאותו אדם בתוך שתי יממות.
אפשר למנות את חסרונותיה של אומת הסטארט אפ, אבל ספק אם יש עוד מקומות בעולם בהם המוכר בקיוסק, שעובד כמובן גם על מיזם משלו, יכול להפוך להשקעה הבאה של משקיעת הון-סיכון שבסך הכל יצאה לחפש עיתונות. גם אם לא תימצא המילה העברית לתאר את הסיטואציה, יהיה ברור לשניהם שככה בדיוק קורים הדברים בארץ המוגבלויות-הבלתי-אפשריות. בפרפרזה על הציטוט המפורסם של דוד בן גוריון - ״ישראלי שאינו מאמין ב-serendipity אינו ריאליסט״.