בחודשים האחרונים שוחררו לאוויר העולם אינספור הדמיות מטאוורס מכל החברות שעוסקות בתחום, כל אחת מהן מתיימרת להציג בפנינו איך אנחנו והילדים שלנו נצרוך תוכן בעתיד הלא רחוק. ראינו את לברון ג'יימס מקדם את פנינו בנייקילנד. ראינו סרטונים של חבורות ילדים משחקות ב-VR אחר הצהריים, ולאחרונה ראינו גם פוסט של מארק צוקרברג, שבו הוא מציג את המשרד הוירטואלי.
מה משותף לכולם? במילה אחת: כיעור. ביותר מלים: כל הכסף שבעולם לא קונה טעם. או חזון, לצורך העניין.
כמות המשאבים הנשפכים לטובת פיתוח חזון המטאוורס כנראה אינסופיים. ערימות של טריליוני דולרים וטובי המוחות של הסיליקון ואלי עסוקים מבוקר עד ליל בלהמציא דרכים חדשות להכניס אותנו לתוך העולם הווירטואלי שלהם ואת הידיים שלהם לכיסים הדיגיטליים שלנו. הם רוצים שנשקיע בזה את כל ההון שלנו - בין אם ההון הזה הוא זמן או כסף - והזמן שלנו בפלטפורמות האלה הוא כסף עבורן. וזה עוד בלי להגיד מילה על דמי כיס ועל הפוטנציאל של הכסף של הילדים שלנו שיודעים לשאוב אותו היטב כשהם באמת מתלהבים ממשהו. וזה מה שאנחנו מקבלים? אטריות מחוממות בתלת ממד נטול מעוף?
אני לא סתם הייטרית. בדיוק כמו שאנחנו קודם כל אוכלים עם העיניים, אנחנו קודם כל קונים עם העיניים. זוכרים את היום שבו הושק האייפון? את תחושת ה"וואו", וההבנה שהטכנולוגיה משתנה לנו מול העיניים? שיש פה משהו משנה חיים? טכנולוגיה שימושית, חדשנית וגם מרהיבה? אז איפה הוואו-פקטור של המטאוורס? פיהוק.
כל מה שראינו עכשיו נראה כמו דמו של מיינקראפט פינת חדר המתנה לספא באייטיז. חסר השראה. מדכא אפילו. עם איך שהדברים נראים כרגע (פאן אינטנדד), קשה לי להבין מי ירצה להשקיע שנייה או דולר במטאוורס.
איפה המעצבים? הרי לא הגיוני שהשאירו את כל המעצבים מחוץ לחדר הישיבות, הווירטואלי, כמובן. אחד הציטוטים המוכרים של סטיב ג'ובס הוא "עיצוב הוא לא רק איך הדבר נראה או מרגיש, אלא איך הדבר עובד". נראה שבסיליקון ואלי הזניחו לחלוטין את החלק הראשון של המשפט
איפה המעצבים? הרי לא הגיוני שהשאירו את כל המעצבים מחוץ לחדר הישיבות, הווירטואלי, כמובן. אחד הציטוטים המוכרים של סטיב ג'ובס הוא "עיצוב הוא לא רק איך הדבר נראה או מרגיש, אלא איך הדבר עובד". נראה שבסיליקון ואלי הזניחו לחלוטין את החלק הראשון של המשפט. אפשר לטעון שהחלק השני של המשפט גם לא פתור, אבל הדרך לשם עוברת לא רק במחלקות הפיתוח, אלא גם ב-UX ובדיזיין. ואת החשיבות הקרדינלית של המחלקה האחרונה השאירו מאחור.
אנשים אוהבים אסתטיקה לא פחות משהם אוהבים חדשנות. גם אם לא תמיד אנחנו יכולים לשים את האצבע שלנו על מה בדיוק עובד לנו ומושך אותנו, גם אם אנחנו לא יכולים להסביר מה אנחנו אוהבים, אנחנו תמיד יודעים מה אנחנו אוהבים ומה גורם לנו לגלגל עיניים ולהגיד "אין מצב שאני משקיעה בדבר הזה דולר אחד".
כל אולפני הסרטים וחברות הגיימינג מעסיקות אינספור אנשי דיזיין ומושן שיוצרים יחד עולמות אלטרנטיביים מהפנטים שתענוג אמיתי לברוח מהמציאות ולהיבלע בהם לכמה שעות בקולנוע או על מסך הטלוויזיה הביתי. זה לא שיש לי ציפייה להרכיב משקפי AR ולקיים פגישת עבודה בעולם חללי עם זנב חתול, אבל אם כבר אי פעם אדרש לפגישה במטאוורס, אשמח מאד שהסביבה תהיה יפה ולא כמו גרסת העליאקספרס הדיגיטלית של המשרד הפיזי שכבר יש לי.
בשורה התחתונה: החזון שמוכרים לנו עכשיו הוא גרסה מסונתזת עם פילטר uglify של המציאות שאנחנו חיים בה עכשיו. אם ירצו שנתלהב באמת, החזון הזה יצטרך להשתדרג.