מתי בפעם האחרונה שמעתם את השקט? הייתם במרחב של דממה מוחלטת? האזנתם רק למחשבות של עצמכם? סטטיסטית, זה כמעט לא קורה. אנחנו חיים בעולם של האזנה מתמדת. בשנים האחרונות הצריכה של תוכן אודיו (רדיו, פודקאסטים, ספרים קוליים) נמצאת בעלייה מהירה. על פי מחקר של מכון המחקר אדיסון, הצריכה של תוכן אודיו עלתה ב-214% בקרב צעירים (דור ה-Z, גילי 13-24), בהשוואה לבני גילם לפני עשור. נכון לנתונים מינואר 2023, ישנם כ-5 מיליון פודקאסטים ברחבי העולם והמאזין האמריקאי הממוצע מאזין לשמונה (!) פודקסטים שונים בשבוע. שוק ספרי האודיו לבדו גדל ב-25% משנה שעברה. ב-2021 יצאו בארה"ב 74 אלף כותרים - גידול של 65% מהשנה הקודמת, והמספר רק צפוי לעלות. בכל העולם אנשים מבלים יותר ויותר בהאזנה לתוכן.
זה עד כדי כך קיצוני, שצריכת תוכן הפכה להיות ספורט הישגי. התמסרנו לחלוטין למציאות שבה אנחנו משתיקים את הקול הפנימי שלנו באמצעות קולות של אחרים. ואם אין תוכן זמין בהישג יד, אנחנו יוצרים אותו. אנשים מעלים ספייסים של טוויטר בזמן נהיגה, בזמן שהם עושים קניות בסופר או ממתינים לתור לרופא.
הפודקסטר והמדען הרוסי-אמריקני לקס פרידמן פרסם בשבוע שעבר רשימה של ספרים שהוא מתכוון לצרוך השנה. ובכוונה אני כותבת לצרוך - כי ברגע שאתה שם דד ליין על התוכן, אתה הופך אותו לספורט. וזו אחת הסיבות שהציוץ הזה הפך לוויראלי. אנשים לעגו לפרידמן גם על תוכן הרשימה, שנראית כאילו הוא לומד אותה לבגרות בספרות במקיף ב' ביבנה, אבל יותר מכך על העובדה שהוא הופך את האקט של צריכת תרבות למעשה קפיטליסטי הישגי.
בנפרד מההישגיות של צריכת התוכן עצמו, כדי לסמן וי על רשימה שמישהו אחר הרכיב - שאין לה ולעולם הפנימי ולהעדפות האישיות שלנו דבר - אפשר להצביע על הישגיות נוספת. אנשים שצורכים תוכן מתוך אמונה שכל דקה פנויה צריכה להיות מוקדשת לטובת השתפרות ועליה בסולם הדרגות הפנימי. אם אני אקשיב לכל התוכן הזה אני אוכל להפוך לבן אדם טוב יותר. אני אהיה מנכ"לית טובה יותר, מנהל רגיש יותר, אמא קשובה יותר, יוגיסט מצטיין. כאילו כולם אומרים לעצמם שאם הם יקדישו את הזמן בהאזנה לעצות לחיים טובים יותר - ועוד תוך כדי פעילות גופנית - החיים שלהם ישתפרו. החיים בתנועה במעלה הסולם הקפיטליסטי לא עוצרים עבור אף אחד שרוצה להקשיב למוזיקה.
התמסרנו לחלוטין למציאות שבה אנחנו משתיקים את הקול הפנימי שלנו באמצעות קולות של אחרים. ואם אין תוכן זמין בהישג יד, אנחנו יוצרים אותו. אנשים מעלים ספייסים של טוויטר בזמן נהיגה, בזמן שהם עושים קניות בסופר או ממתינים לתור לרופא
מה ההבדל בין התחברות לספייסים, האזנה לאדיובוקס ופודקאסטים לבין האזנה למוזיקה? בזמן שאנחנו מאזינים למוזיקה אנחנו יכולים לתקשר עם אנשים אחרים, ליצור תוכן, ובעיקר לייצר מחשבות עצמאיות. מוזיקה יכולה לעורר בנו רגשות, להציף זכרונות, אבל אפשר להאזין למוזיקה בלי להישאב לתוכה ועדיין ליהנות ממנה. הקשבה לתוכן עם מילים דורש מאיתנו תשומת לב שמכבה את המחשבות שלנו. יהיה קשה לעקוב אחר עלילת ספר או פודקאסט אם מאבדים את הקשב ונותנים תשומת לב למחשבות אחרות. ואולי המחשבות הן אלה שאנחנו מנסים לברוח מהן.
אין לנו כוח לקול הפנימי שלנו. הוא לא מעניין, לא נאמר בו שום דבר חדש, זה קול מוכר וכמה כבר אפשר לחדש לעצמנו. אז מה הפתרון? אנחנו ממלאים את החלל הפנימי, את הריקנות שבין האוזניים שלנו, בדיבורים של אחרים. בזמן פעילות גופנית, בזמן שאנחנו שוטפים כלים או מנקים את הבית, אפילו במקלחת. אולי במירוץ החיים הגיע הזמן לעצור ולהודות שפשוט איבדנו את היכולת להיות לבד עם עצמנו, להתמסר למחשבות וללכת לאיבוד בעיבוד של החוויות שלנו.