האייפון שלי החליט להתאבד באמצע הלילה. ככה, על דעת עצמו, הוא החליט לאבד את הדעת. יכול להיות שלעובדה שהוא נפל אתמול, בזמן שחיכיתי לאוטובוס יש קשר, אבל ציפיתי ממנו לקצת יותר עמידות. בכל זאת, הוא היה מצופה טוב טוב בכיסוי היוקרתי שהגיע לו - שהרי הוא מכשיר יוקרתי מחנות יוקרתית.
והנה הוא החליט לבצע חרקירי. חשאי, באמצע הלילה. וככה בשקט בשקט, התגנב לו בלאט כמו נינג'ה והפך את עצמו לבלטה ואותי בלי יכולת לבצע את המוטל עליו. מי אני בלי האחריות המוטלת עלי. בלי ההתחייבות למסיבת פורים של בית הספר, בלי החפירות עם החברים, בלי היכולת לתת מענה לעבודה. מזל שזה קרה כשאני ביום חופש ויש לי את החירות ללכת לחנות ולדאוג שוב לכבול את עצמי בכבלי המציאות תחת כובד האחריות.
הניתוק מכל תקשורת, באבחה פתאומית ללא הכנה היה לא צפוי. הרגשתי שכרתו לי איבר. לא סתם איבר, אונה. לא יכולתי לתקשר עם אף אחד, לא יכולתי לשלם על שום דבר. לא יכולתי להזמין אוכל. אני לא זוכרת איפה הארנק שלי, וגם לא איפה האשראי. מזל שאני זוכרת את כל הספרות ואת ה-CVV, עכשיו לכי תמצאי את הכרטיס לקופת חולים.
יחד עם האובדן עם העולם החיצון גם איבדתי את זכות קניין, אין לי זכות קיום אם אני לא יכולה לקנות דברים. נכנסתי לקפה וביקשתי מחברה לשלם עלי אבל לא יכולתי להחזיר לה בביט. לא יכולתי לעשות כלום. לא להזמין בוולט, לא להזמין מקומות במסעדה, לא לבדוק את תיק המניות. ואז נכנסתי לזן מוד. ינעל העולם, החלטתי ליהנות מהמצב ומהשקט.
לא ראיתי את הראשית בוקר באתרים, אם היו חוטפים את הדמוקרטיה מתחת לאף לא הייתי יודעת. גם לא היתה לי גישה לטוויטר, ונורא היה לי דחוף לשתף את התוצאה שלי בוורדל. אבל נאלצתי להמתין עם זה עד שהגעתי לאייפד.
בפועל, לא הצלחתי להיות בשקט ובטח שלא נהניתי ממנו. כל הקשב שלי מוקדש היום לטלפון, הרגשתי חסרת אונים, לא ידעתי מה השעה, מי מחפש אותי בוואטסאפ, מי רוצה ממני משהו שקשור לעבודה בטלגרם. עד שהתארגנתי על מכשיר חדש הרגשתי אבודה. שמתי את הילדים בבוקר במסגרות ואחר כך הידיים שלי חשו ריקנות. לא היה במה להתעסק.
בלי מוזיקה באוזניים? מה טובות אוזניים בלי מוזיקה?
המוח שלי נדד למחשבות על מזג האוויר אבל לא היה לי דאטה שיתן לי חיווי ואשרור לקור שהרגשתי. עכשיו פברואר וקר, אבל כמה קר והאם ירד גשם אחר כך? לא היו לי תשובות. לא ראיתי את הראשית בוקר באתרים, אם היו חוטפים את הדמוקרטיה מתחת לאף לא הייתי יודעת. גם לא היתה לי גישה לטוויטר, ונורא היה לי דחוף לשתף את התוצאה שלי בוורדל. אבל נאלצתי להמתין עם זה עד שהגעתי לאייפד.
אם הייתי צריכה לדמיין את האירוע הזה הייתי אומרת שזה יהיה אירוע קתרטי. אבל בפועל הכותרת לבוקר הזה, הייתה בעיקר חסרת אונים. הייתי צריכה שבן זוגי יודיע לאמא שלי ולגן שאני לא יכולה לתקשר היום, הייתי צריכה שמישהו אחר ישלם עלי בקפה. לא הצלחתי להתמסר לשקט ולחופש התקשורתי שנכפה עלי. זה לא שעליתי על מטוס והקברניט הודיע על המראה ומצב טיסה או שנכנסתי למסיבה וצללתי לתוך תודעה נטולת מכשיר. לא הייתה לי האפשרות לעשות הכנה מנטלית, לא הבאתי ספר, לא עשיתי מדיטציה.
החלק הכי קשה? הכי גרוע היה לצאת לסידורים (כדי לדאוג לטלפון חדש, האירוניה) בלי מוזיקה באוזניים. מה טובות אוזניים בלי מוזיקה, למה אני אקשיב עכשיו? לציוץ הציפורים והצעקות של המוכרים בשוק? ינעל העולם, מי אני בלי הטלפון שלי? אני כלום.