מכירים את זה שהזמנה בוולט מתפקששת, ואתם מתכתבים עם נציג או נציגת השירות? כבר יש להם טמפלייטים קבועים לדיאלוגים האלה, שכוללים הרבה מילות נימוס ושימוש אקססיבי באמוג'י. איזה רגשות האמוג'יז האלה מעוררים בכם? אמפתיה לנותני השירות? אולי הם גורמים לכם לחשוב שהם עצמם אמפתיים לעובדה שלא קיבלתם ביצה בראמן? או שאתם מסתכלים על כל המבטים הצהובים האלה ומשתוממים - מה לכם ולשיח הזה?
אנחנו חיים בעידן של היפר-תקשורת טקסטואלית, שדורשת מאיתנו לקלוט ולפלוט מסרים והודעות מהשנייה שאנחנו קמים בבוקר ועד לרגע שאנחנו הולכים לישון. וואטסאפ, טלגרם, מסנג'ר, DM בטוויטר, DM באינסטגרם, הודעות בטיק טוק, וזה עוד לפני שדיברנו על עיתונות ומיילים ותכנים ברשתות חברתיות. אין בי שום ערגה לעידן של קסתות דיו ומכונות כתיבה, אבל הם כן דרשו מאיתנו לתת כבוד ולחשוב על המילים שלנו, על הניסוח המושלם והחידוד שנדרשו מאיתנו כדי להעביר את המסר שלנו בצורה האופטימלית.
אין ניואנסים, אין רגישויות. אין שימת לב לפרטים הקטנים. האנושות חווה רגרסיה לכתב חרטומים. רק שבמצרים העתיקה לא היו דרכים אחרות להעביר מסרים, הכתיבה הייתה אירוע ששמור לתיעוד היסטורי, למסמכים משפטיים ולפולחני דת. היא הייתה קשה לביצוע, ונדרשו עבורה מיומנויות מסוימות שהיו שמורות לקבוצה מצומצמת בלבד. ואילו אנחנו מצוידים בשלל מקלדות, אמצעי תמלול, הכתבות קוליות וכל כלי עזר טכנולוגי שיקל עלינו לכתוב. ובכל זאת בסוף גם את ה"אני אוהבת אותך" המינימליסטי והמקודש, הפכנו ללב.
עמה ספר
נדמה שככל שהאופנים לתקשר הולכים ומתרבים, כך אנחנו מאבדים את הסבלנות לתקשר במילים את מה שאנחנו צריכים להגיד. אנחנו מתעצלים לנסח במילים רגשות שמעצבים יפנים מוכשרים כבר שרטטו עבורם פרצופים מצוירים וחמודים, יותר קל לנו לדלג רגע למקלדת האמוג'י ולהביע את רחשי ליבנו בפיקסלים במקום במילים. אני אוהבת אותך = לב אדום. אני מזלזלת במישהו = פרצוף מגלגל עיניים. בא לי עליך = חציל. לב לכל תחושה, ירק לכל ארוחה וחשק מיני.
לפעמים אני מקבלת פרצוף מחויך עם טיפה על המצח, ואני לא מבינה למה מישהו מזיע כל כך, או למה הוא יצא מהבית בלי מטריה וחשוב לו להודיע לי על זה
עם הספר עלק. מה הבעיה שלכם להשקיע עוד שנייה וחצי במילה הכתובה. לכתוב אחלה / קול / מגניב / יאללה / רות סוף, במקום ללחוץ על האייקון של האגודל למעלה. זוכרים? פעם זה היה כפתור לייק, בימים שפייסבוק הייתה קול בעצמה. אבל הכפתור הזה כבר לא קול, כמו שפייסבוק זה כבר לא קול.
ויש גם את סוגיית אי-הבהירות וחוסר ההבנה התקשורתית שמתלווה לשימוש באמוג'י. אפילו מבלי להתייחס למשמעויות תרבויות שונות, לפעמים אני מקבלת פרצוף מחויך עם טיפה על המצח, ואני לא מבינה למה מישהו מזיע כל כך, או למה הוא יצא מהבית בלי מטריה וחשוב לו להודיע לי על זה. ויש את זה שנראה כאילו הוא בעיצומו של טריפ אסיד אבל אני היחידה שמפרשת את זה ככה.
הפתרון האנושי המתבקש הוא להתעלות מעל הרדוקציה השפתית, ולפתור את חוסר הבהירות עם ריבוי אמוג'יז. נכון להיום ישנם מעל 3,000 סימלונים (אמוג'י, לפי האקדמיה העברית ללשון), שמנסים לזקק את החווייה האנושית לציורים קטנטנים על המקלדת. אבל כמה פעמים יצא לכם לקבל אמוג׳י ולתהות על קנקנו ומשמעותו - כשתקשורת ורבלית הייתה פותרת את הבעיה. ואי אפשר להתעלם מהעובדה שלמרות הבחירה המרובה, בסוף כל אחד ואחת מאיתנו נצמדים לסט של 5-6 אמוג'ים קבועים שמשמשים אותנו להכל.
עם גיפים אני סבבה, אם תהיתם.