אקזיטים בבנגלדש, שת"פ עם וולמארט ואמזון בהודו: כך הפכו מכולות שכונתיות לבוננזה בעולם המתפתח

 מכּולות שכונתיות לא נראות כמו משהו מיוחד. במכולת הקרובה אליכם יש כנראה מדפים עמוסים בחטיפים מלוחים ועוגיות, ואולי הקופאי יושב ליד סיגריות ובקבוקי שמפו קטנים. אולי הוא מוכן לקבל רק מזומן. במקומות מסוימים, המכולת השכונתית היא בסך הכול דוכן בצד הדרך או באמצע הרחוב. החנויות הקטנות הללו פועלות באותו אופן כבר עשרות שנים: רבות עדיין מזמינות מוצרים בטלפון ומנהלות את החשבונות שלהן בכתב.
האמת היא שמדובר בחנויות כל כך סתמיות שקל להחמיץ את התפקיד החיוני שלהן בקהילות המקומיות – וגם בכלכלה העולמית. בעולם המתפתח, שבו אין הרבה סופרמרקטים בסגנון המערבי, אנשים רבים מסתמכים על החנויות הללו וקונים בהן חלק גדול מהאוכל וממוצרי הבית. בהודו, יותר משבעים אחוז מכל הרכישות הצרכניות מתבצעות ב"קיראנות" הללו. באינדונזיה, כמעט 80 אחוז מהמצרכים נקנים בדוכני "וארוּנג" מסורתיים. בסך הכול, שוק המכולות הגלובלי שווה לפחות 900 מיליארד דולר.

אז לא פלא שכשתעשיית ההיי טק מסתכלת על החנויות האלה, יש לה סימני דולר בעיניים. בשנים האחרונות צצו עשרות סטארט אפים, עם יותר ממיליארד דולר במצטבר ממשקיעים, המנסים להפוך את המכולות השכונתיות לקמעונאים דיגיטליים ומרכזים טכנולוגיים קטנים. במצרים, הסוחרים יכולים כעת למלא מחדש את המדפים שלהם באמצעות אפליקציה; בניגריה, חנויות קטנות משמשות כתחליפי בנקים; ובסין, הצרכנים יכולים לאסוף הזמנות מקוונות של קניות לבית מהמכולת הקרובה לביתם. תאגידים גדולים, ואפילו ג'ף בזוס, הצטרפו לקדחת המכולות – המייסד של אמזון השקיע לאחרונה בסטארט אפ אינדונזי שהחתים יותר מ־70,000 קמעונאים לפלטפורמת הזמנות המלאי שלו.

מיליוני מכולות משתמשות כבר באחת הטכנולוגיות שמפתחים הסטארט-אפים האלה, אבל המהפכה הדיגיטלית של החנות השכונתית עודה בחיתוליה. אם הכול יתקדם כשורה – בדגש על "אם" – חנויות עצמאיות רבות בדרום הגלובלי יוכלו לעצב לעצמן עתיד שונה ממקבילותיהן במערב: אולי, במקום להידרס על ידי חברות ההיי טק, הן יוכלו להתקיים לצידן?

השוק החל לפרוח עם הקורונה

הסטארט אפים הראשונים השואפים לעבוד עם המכולות השכונתיות קמו לפני כמה שנים, אבל השוק הזה, כמו רבים אחרים, החל לפרוח כשהמגפה הכתה. הסגרים אילצו אנשים בכל העולם להתחיל לקנות מזון ומצרכים נוספים באינטרנט – פריטים שהם קנו עד אז בחנות השכונתית. חברות ההיי טק ניצלו את ההזדמנות ופיתחו אפליקציות שעזרו לחנויות האלה לקבל הזמנות ברשת, למלא את מחסניהן במוצרים זולים ולהשלים הכנסה באמצעות שירותים כמו מסירת חבילות.

ההשקעה הטכנולוגית במכולות השכונתיות מתרחשת בכל מקום, אבל חלק ניכר מהכסף זרם לדרום ודרום־מזרח אסיה, כי שם לחנויות האלה יש תפקיד מרכזי במיוחד. "באזורים האלה, עמוד השדרה של הכלכלה מורכב מעשרות מיליוני [חנויות קטנות ובינוניות]," אומר אָבּיק אנאנד, מנכ"ל חברת Sequoia Capital India, קרן הון סיכון שהשקיעה בחמישה סטארט-אפים של מכולות שכונתיות, כולל ShopUp, שמפעילה פלטפורמת מסחר דיגיטלי בבנגלדש. בספטמבר הודיעה ShopUp שהיא גייסה 75 מיליון דולר – סבב הגיוס הגדול ביותר אי פעם של חברת סטארט-אפ בנגלדשית. חברות ההיי טק מתעניינות כל כך במכולות השכונתיות בדיוק מפני שהן נפוצות כל כך. במקום לנסות לשכפל את התשתית והידע הקהילתי שלהן, למה לא לתפוס עליהן טרמפ? הרי בזכות הקרבה לבתי מגורים, הן ממילא נמצאות בעמדה מצוינת לעזור לחברות ההיי טק להתגבר על האתגרים הלוגיסטיים שלהן, כמו להבין איך מביאים חבילות בזריזות מהמחסן אל דלתו של הלקוח. ומכיוון שסמארטפונים וחיבורי 4G נעשים יותר ויותר נפוצים, אפילו במדינות מתפתחות, סטארט-אפים מהמרים שהם יוכלו לשכנע את החנויות המיושנות האלה לאמץ אפליקציות ומערכות דיגיטליות חדשות אחרות.
חלק מהשותפויות האלה מזכירות קצת את אוּבֶּר או את DoorDash: בעלי החנויות הופכים להיות חלק מ"כלכלת החלטורה", כלומר מקבלים תשלום פר עבודה שהם מבצעים. בסין, חברות שליחויות של מזון השקיעו מאות מיליוני דולרים במודל עסקי בשם קבוצת קנייה קהילתית, שמאפשר לשכנים להזמין יחד מצרכים בכמות גדולה דרך אפליקציית המסרים WeChat, ואלה נשלחים למכולת השכונתית. בתמורה לנתח מהמכירה – נאמר, כמה מאות דולרים בחודש – המכולת אחראית לחלוקת ההזמנות ומשמשת כמרכז הקשר שאליו פונים הלקוחות אם יש טעויות או בעיות. ובניגריה, שבה יש רק כ־8,000 סניפי בנק על 200 מיליון איש, חנויות שכונתיות החלו לפעול גם כמרכזי כספים כדי להגדיל את תעבורת הלקוחות ואת ההכנסה שלהן. הסידור הזה, שנקרא "סוכנים בנקאיים", פרח במהלך המגפה, והוא מאפשר לצרכנים לבצע משיכות או לשלוח כספים בחנויות שכונתיות באמצעות מכשיר שדומה לקורא כרטיסי אשראי.

כמובן, גם אמזון מתעניינת

כמה מהחברות הגדולות בעולם רוצות להצטרף למסיבה. אמזון חברה לאלפי חנויות שכונתיות בהודו ובנתה רשת של מיני־מחסנים למוצרים שהוזמנו באינטרנט. יותר מ־20,000 חנויות קטנות נרשמו כבר לתוכנית I Have Space ("יש אצלי מקום"), שבמסגרתה הן מטפלות במשלוחי אמזון באזור או מארגנות את איסוף החבילות. בדרום אמריקה, קוקה קולה השיקה פלטפורמה בשם Wabi, שמזכירה את Uber Eats, ובאמצעותה החנויות מקבלות הזמנות מקוונות מלקוחות בשכונה ומבצעות את המשלוחים.

חלק מהמכולות השכונתיות האלה מסורתיות כל כך, שחברות רבות מניחות שמספיק לבצע דיגיטציה לפעילויות הבסיסיות ביותר שלהן כדי לעשות רווח. במרוקו, הסטארט-אפ Chari בנה אפליקציית ניהול חשבונות פשוטה שעושה דיגיטציה לפנקסי החשבונות הפיזיים שהמכולות משתמשות בהם כבר עשרות שנים, אם לא מאות שנים, כדי לעקוב אחרי החשבונות של הלקוחות הקבועים. אסמעאיל בֶּלחִיאט, מנכ"ל החברה ואחד ממייסדיה, אמר לי שיותר מ־50,000 חנויות כבר נרשמו לשירות, שמזכיר לאנשים לשלם את החובות שלהם למכולת בזמן. וכמו סטארט-אפים אחרים בתעשייה, גם ל־Chari יש פלטפורמת מסחר אלקטרוני שהמכולות יכולות להשתמש בה כדי להזמין סחורות ברשת במקום להתקשר לספקים ולשלם במזומן כשהן מגיעות.
אמנם המודרניזציה של המכולת השכונתית צוברת תאוצה, אבל לא כל החנויות האלה עומדות לעבור בן רגע לפעילות דיגיטלית מלאה. לפי דיווחים, וולמארט, אחת השחקניות הגדולות בהודו, משתפת פעולה בינתיים עם 1.6 מיליון מכולות שכונתיות בלבד מתוך 13 מיליון במדינה כולה. לא לחינם החנויות הקטנות האלה מהססות להשתנות, אומרת לינדסי ליר, האחראית על תחום התשלומים בחברת חקר השוק Americas Market Intelligence. חלקן מוכרות בשחור, והשימוש במסחר אלקטרוני יקשה עליהן להתחמק מתשלום המסים. וגם אם בעלי החנויות ידווחו על הכנסותיהם, לרבים מהם הכי נוח לקבל תשלומים במזומן. והנקודה החשובה ביותר היא שחברות ההיי טק עדיין צריכות להוכיח שהמוצר שלהן יעיל וחסכוני יותר מהשיטות המסורתיות. "זה מגזר עם רמת התנגדות גבוהה מאוד לדיגיטציה, מהמון בחינות ומהמון סיבות," אמרה לי לינדסי ליר.
ואפילו מכולות שירוויחו כספית מהשימוש בטכנולוגיות החדשות עלולות להתקשות להשתמש בה. בלחיאט אמר לי שכשבעלי החנויות המשתמשים ב־Chari רוצים לבצע רכישה, רבים מהם מתקשרים בטלפון במקום להזמין באינטרנט כפי שהחברה התכוונה. "יש לנו צוות שמקבל את שיחות הוואטסאפ ומבצע את ההזמנות במקום הלקוחות," אמר.
אחד הסיכונים הוא שבגלל זרימת הכספים מתעשיית ההיי טק, העסקים העצמאיים האלה יתחילו להיראות כמו רשתות. "ככל שאת דיגיטלית יותר, את מחוברת יותר לאינטרנט," אמרה ליר. ככל שאת מחוברת יותר למגמות הגלובליות, ככה יש עלייך יותר לחץ לעשות דברים מסוימים." הסטארט-אפ ההודי Jumbotail נותן לבעלי החנויות הזדמנות לפתוח חנות נוחות תחת מותג J24 של החברה, וס. קארְתיק וֶנְקָטֶשוואראן, מנכ"ל Jumbotail ואחד ממייסדיה, אמר לי שהוא מדמיין עולם שבו הצרכנים עוברים בארבע חנויות J24 שונות במהלך היום. "חשוב לנו מאוד להיות בכל מקום," אמר, אבל הוסיף שבעלי החנויות עדיין יכולים לבצע התאמות אישיות בהיבטים רבים של החנויות שלהם. "כל חנות שונה."
אבל הצד השני של המטבע הוא שבזכות השותפות עם חברות ההיי טק, המכולות השכונתיות יצליחו שלא להידרס על ידי ענקיות כמו וולמארט ואמזון, שיכולות להרשות לעצמן למכור את אותם מוצרים במחירים נמוכים יותר. בארה"ב זה כבר קורה במידה מסוימת: הנוחות של אמזון מפתה את האמריקאים לזנוח את העסקים הקטנים. "אנחנו רוצים מאוד שזה לא יקרה במרוקו ובמדינות מתפתחות אחרות," אמר בלחיאט.
בדרום הגלובלי, מיליוני מכולות שכונתיות אהובות עשויות להפוך יום אחד לחלק מכלכלה דיגיטלית חדשה, השונה מאוד מזו שבמערב. במקום לנהור לקמעונאיות הענק, הקהילות המקומיות ימשיכו לקנות בחנויות שמשרתות אותן כבר דורות רבים, אלא שהחנויות האלה יהפכו לנקודות קצה עתידניות המשמשות במקביל כמחסנים קטנים, כבנקים וכמרכזי משלוחים. נכון לעכשיו, תעשיית ההיי טק העולמית הולכת על התרגיל הישן והמוכר: אם אי אפשר לנצח אותם, נצטרף אליהם.

© 2021 The Atlantic Monthly Group, Inc
All rights reserved. Distributed by Tribune Content Agency

https://www.theatlantic.com/technology/archive/2021/12/tech-companies-winning-over-corner-stores