חלאס, הגיע הזמן שנתרגל לרעיון של עבודה עד גיל 80

אילו ילדים בני חמש היו יכולים לקרוא דוחות מחקר אקדמיים, הם כנראה היו נבהלים מהדוח שפרסם לאחרונה "המרכז לחקר אריכות הימים" של אוניברסיטת סטנפורד. הוא נפתח בחדשות מבטיחות דווקא: "דמוגרפים חוזים שבארה"ב, מחצית מבני החמש יחיו עד גיל מאה." אבל כמה עמודים אחר כך הופיעה תחזית קשה יותר לעיכול: "במהלך מאה שנות חיים, אנו צפויים לעבוד שישים שנה או יותר."
בארה"ב, גיל הפרישה הממוצע הוא 62, לפי סקרי גאלופ. בשביל רוב האנשים, ארבעים שנות עבודה הן די והותר, אז המחשבה שיתווספו לכך עוד 20 שנה היא לכל הפחות מטרידה. אבל אם שישים שנות קריירה נשמעות כמו סיוט, אולי הסיבה לכך היא שאנחנו מדמיינים שישים שנות עבודה כפי שהן נראות אצל אדם רגיל בימינו: לא גמישות, לא משאירות אוויר לנשימה, לא תואמות את קצב החיים. למען בנות ובני החמש וכל שאר בני האדם - עלינו לשנות את הגישה שלנו לעבודה כדי שתתאים לתוחלת החיים ההולכת ומתארכת.
החוקרת שפיקחה על הכנת הדוח מאמינה שהשינוי צריך להתחיל עם מה שהיא מכנה "קדחת אמצע החיים". "אנחנו עובדים יותר ויותר קשה בשנים שבהן אנחנו מביאים ילדים לעולם, לעתים קרובות גם מטפלים במקביל בקרובי משפחה מבוגרים – יש לנו הרבה נתמכים," מסבירה לורה קַרסְטֶנסֶן, מנהלת המרכז לחקר אריכות הימים בסטנפורד. העומס בעבודה ובמטלות המשפחה מגיע לשיא בדרך כלל באמצע חיינו הבוגרים, וזה יכול להיות מלחיץ מאוד, בייחוד בשביל נשים, שנושאות במרבית נטל הטיפול בילדים.
כדי לתת מענה לכך, קרסטנסן מציעה לאפשר לעובדים להוריד או להוסיף שעות במהלך הקריירה, בהתאם למתרחש בחייהם מחוץ לשעות העבודה. לפי מודל זה, אנשים יעבדו בסך הכול - לאורך חייהם - את אותה כמות שעות כמו עכשיו, אבל יפצו על תקופות של שעות מופחתות בתקופות של שעות ארוכות יותר, ו/או יפרסו את העבודה על פני שנים רבות יותר מתוך חייהם (הארוכים יותר).

כשאנשים בעומס יתר, היעילות שלהם פוחתת

זה לא רעיון חף מקשיים: מודל שבמסגרתו עובדות ועובדים יכולים לשחק עם היקף שעות העבודה שלהם עלול לגרום לפגיעה ביעילות. הרי עסקים עדיין יצטרכו לשלם עלויות קבועות על העסקת עובדים – להשקיע בהכשרה, לדוגמה - אבל יקבלו תשואה קטנה יותר על ההשקעה, אם עובדים יתנו פחות שעות. ואם עובד עושה הפסקה זמנית (של כמה שנים!) בעבודה, הוא עלול להיקלע בינתיים לפיגור בכל הנוגע לטכנולוגיות עדכניות ולשיטות העבודה בתעשייה.
אבל מנגד, חשוב לומר שגם במודל הקיים יש נקודות של חוסר יעילות – כשאנשים נמצאים בעומס יתר, סביר להניח שהביצועים שלהם לא כל כך טובים. אלן אֶרנְסְט קוֹסֶק, מרצה לניהול באוניברסיטת פרדו, אמרה לי שכשהחברות שהיא חקרה הפחיתו את העומס בעבודה, העובדים "היו יצירתיים יותר כי הם לא היו שחוקים, בשעה שלפני כן הם לא תפקדו כמו שצריך - לא כהורים או כמטפלים בקרוביהם הקשישים, ולא בעבודה."
חוץ מזה, אמרה קוסק, אם נעבוד פחות שעות ב"תקופות השיא" של החיים, נוכל להקדיש זמן רב יותר לתחביבים ולחברים, וגם זה משהו שיכול למנוע שחיקה. בשלב כלשהו בשנות העשרים או השלושים לחייהם, עובדים רבים נכנסים לתקופה שבה העבודה והמשפחה רומסות קשרים חברתיים, אבל הפחתת העומס בעבודה תמתן את השינוי הזה ותעזור לנו לחיות חיים מלאים ומגוונים יותר.

הגיע הזמן להמציא מחדש את הפנסיה

היציאה לפנסיה היא פרק נוסף בקריירה כדאי לשכתב. בגלגולהּ הנוכחי, הפנסיה נתפסת כתקופה ללא מחויבויות, וכך קורה שהחיים נהיים קצת עקומים: "משתמשים בנו יותר מדי באמצע החיים, ופחות מדי אחרי גיל 65," מסבירה קרסטנסן. חוסר האיזון הזה רק יחריף, כי לא רק שנחיה שנים רבות יותר אלא גם נישאר בריאים שנים רבות יותר.
במובן זה, הכשל התכנוני פה הוא שהפנסיה יוצרת מצב בינארי נוקשה מדי – או שאנחנו עובדים, או שאנחנו לא עובדים בכלל. פיליס מוֹאֶן, סוציולוגית מאוניברסיטת מינסוטה, מספרת במייל שעובדים מבוגרים שהיא ראיינה "רוצים לא אחת לעבוד יותר, ובשעות גמישות יותר, אבל מגלים שיש להם רק שתי אפשרויות – להמשיך במשרה מלאה (ומעלה), או לפרוש."
לקרסטנסן ולעמיתיה מסטנפורד יש הצעות נוספות לשיפור הפנסיה. הדוח שלהם מציע "מסלול גלישה" אל הפנסיה, שבמהלכו העובדים מצמצמים שעות לפני שהם עוזבים את כוח העבודה לחלוטין. הדוח שלהם מדבר גם על "פרקי חזרה" – תקופות קצרות שבמהלכן יחזרו עובדים לשעבר מהפנסיה כדי לסייע בפרויקט מסוים או להכשיר עובדים צעירים.
הגמישות הזאת – במהלך הקריירה ובסופה – היא חלק מתוכנית חיים פחות נוקשה שקרסטנסן דוגלת בה. במקום מסלול קבוע מראש של השכלה, עבודה ופרישה, הדוח מתאר תנועה מתמדת בין השלבים האלה, המשאירה מקום גם לפנאי ולטיפול בבני המשפחה. הרעיון הוא לעבוד עד שלב מאוחר יותר בחיים, אבל להכניס פנימה גם תקופות שבהן אנו עובדים פחות (או לא עובדים בכלל).

האם באמת אין סיכוי שנעבוד פחות

זה נשמע כמו חזון נחמד – אפשר ממש לדמיין איך שורדים ככה קריירה של 60 שנה. אבל יש מחסומים משמעותיים לשינוי הגישה הזה. "כשעברנו למשקי בית עם שתי הכנסות, התחלנו לקנות יותר דברים" - במקום לעבוד פחות, מסביר לואיס היימן, היסטוריון מאוניברסיטת קורנל ומחבר הספר Temp: How American Work, American Business, and the American Dream Became Temporary. "אז אם יהיה לנו עוד שנות חיים לעבוד, האם נשמור על רמת צריכה יציבה, או שפשוט נקנה יותר דברים? אלא אם התרבות תשתנה, כנראה נעבוד יותר כדי לקנות יותר דברים." היימן חושב שכשנחיה יותר שנים, לא סביר שנצליח למנוע מעצמנו לעבוד יותר, בין אם בגלל התרבות, או אפשרויות התעסוקה, או שני הדברים גם יחד.
ובכל זאת, צריך לזכור שאורך הקריירה של האמריקאים כבר השתנה בעבר. למעשה, הפנסיה כמו שאנחנו מכירים אותה, בכלל לא הייתה קיימת פעם. עד סוף המאה התשע עשרה, אנשים עבדו בדרך כלל עד שגופם לא אפשר להם להמשיך, ואז קיוו שהמשפחה תוכל לטפל בהם. דורה קוסטה, כלכלנית מאוניברסיטת UCLA, מספרת שעובד בן עשרים ב־1880 עבד בממוצע עד פחות משנתיים לפני מותו.
מה שהשתנה מאז, כפי שקוסטה מסבירה בספרה The Evolution of Retirement, הוא שהפנסיה הפכה לאפשרות ישימה מבחינה כלכלית: ההכנסות עלו יחד עם הפרודוקטיביות, ובשנות השלושים התחילה הממשלה לחלק קצבאות ביטוח לאומי כדי לסייע לאנשים בזקנתם. במילים אחרות, אנשים הפסיקו לעבוד כי הם יכלו להרשות לעצמם להפסיק לעבוד.
אולי הביטחון הכלכלי הוא גם מה שיעזור לנו לממש בעתיד חזון גמיש יותר, ותובעני פחות, של העבודה. נכון, הסלמת הרגלי הצריכה עלול לדרבן אותנו לעבוד יותר כשנחיה יותר, אבל יהיו גם רבים שיעשו הפסקות מהעבודה אם הם יוכלו להרשות זאת לעצמם (הודות למשכורות גבוהות יותר, דיור בר השגה, הפרדה בין ביטוח הבריאות והעבודה, וצעדים אפשריים נוספים שהוצעו בעבר לשם הגדלת הביטחון הכלכלי והגמישות התעסוקתית של הפרט).
קשה לנו לדמיין כיום איך יציבות כלכלית נרחבת ודפוס עבודה הומני יותר הופכים לנורמה. אבל יש לזכור שלדורות הקודמים, שעבדו פחות או יותר עד שמתו, היה קשה לא פחות לדמיין את העולם שאנו חיים בו עכשיו.

https://www.theatlantic.com/family/archive/2021/12/future-work-shorter-hours-longer-careers/621003/