הסטירה של ויל סמית' לכריס רוק עשתה היסטוריה וקצת מעיבה על אירוע היסטורי אחר בטקס האוסקר האחרון: הזכייה של שירות סטרימינג בפרס הסרט הטוב ביותר. וזה אפילו לא שירות הסטרימינג שכולם הימרו שיזכה - נטפליקס ו-Power of the Dog - אלא אפל ו-CODA.
כמו בכל שנה, טקס האוסקר הוא מדד מעט עקום לברומטר ההוליוודי של מה לה-לה-לנד חושבת שחשוב או ראוי בעת הזו. בפריזמה הזו יש הרבה הסברים לזכייה הקצת מפתיעה של CODA, שהופץ רק בשירות הלא פופולרי אפל TV. אחד מהם הוא העובדה ש-CODA (רימייק לסרט הצרפתי המצליח "משפחת בלייה"), הוא סרט אינטימי ורגיש ששם במרכז מתבגרת שומעת, בת להורים לקויי שמיעה. הענקת הפרס גרמה כנראה לאקדמיה להרגיש מאוד נכונה פוליטית. מה גם שהמתחרים שלו נתקלו, כמעט כולם, בביקורות על הצגה לא רגישה או אפילו בעייתית ממש של נושאים כמו הומוסקסואליות או כישרון נשי. אפל אף השקיעה בקמפיין האוסקר של הסרט קצת יותר מ-10 מיליון דולר, שזה קצת יותר מקצת פחות מ-10 מיליון דולר, שהושקעו בהפקה שלו.
Team CODA created a profoundly beautiful movie, a story of hope and heart that celebrates our differences. Congratulations to the producers, @SianHeder, @TroyKotsur, @MarleeMatlin, @EmiliaJonesy, @DanielNDurant, @EugenioDerbez, and all involved in these historic wins! #CODAfilm pic.twitter.com/s9ebnPaYl1
— Tim Cook (@tim_cook) March 28, 2022
אולם הזכייה של CODA מפנה את תשומת הלב גם לשינוי פחות מובהק בתעשיית הסרטים, או בעצם לכמה שינויים כאלה. ראשית, על אף התקציב הצנוע, אפל שמה 25 מיליון דולר על רכישת זכויות ההפצה של הסרט, אחרי תחרות הצעות קשה בפסטיבל סאנדנס. תג המחיר הזה לכאורה אינו רווחי עבור אפל, שמתיימרת לתעדף יוקרה על רווחים בכל הנוגע לשירות הסטרימינג שלה, אבל הוא משקף גם את המלחמה בין שירותי הסטרימינג המתרבים. 300 שירותים כאלה פעילים היום בארה"ב בלבד ורובם נמצאים באטרף של יצירת תכנים חדשים, רכישת זכויות הפצה ואפילו רכישת אולפנים שלמים. וכל זה הוא רק בגדר הקדמה להשלכות של השינויים הללו על הסרטים שנעשים ונצפים - השלכות שיתחדדו מאוד בשנים הקרובות.
האבחנה בין קולנוע לטלוויזיה מיטשטשת
CODA שייך לקטגורייה של סרטי האינדי הצנועים, כאלה שמפיקיהם מקוששים דולר לדולר על מנת ליצור אותם, ולא ברור בכלל אם יירכשו להפצה ובאיזה מחיר. אלה סרטי קולנוע לכל דבר, אבל אולי לא כאלה שימשכו מיליונים לשלם על כרטיס ומיכל פופקורן. הם נהנים מריבוי שירותי הסטרימינג והתחרות על תכנים טובים, ולא מפסידים המון ממעבר למסך ביתי.
בעבר, ההבחנה הזו בין "סרט טלוויזיה" ל"סרט קולנוע" הייתה ברורה וחדה הרבה יותר, והעידה לרוב גם על איכות הסרטים עצמם. היום זה כבר לא המקרה, והקו הזה הולך ומטשטש, אבל לא בכל הקטגוריות. מספרית, הזוכה הגדול של הערב הוא הסרט Dune, הפקת ענק מרשימה וחזון של דניס וילנוב שנועדה למסך הגדול במובהק. כל ששת הפרסים של "חולית" הוענקו לו על קטגוריות טכניות במהותן: פסקול, הפקת סט, צילום, אפקטים, עריכה וסאונד. זכיות שמעידות על הפקה שנועדה לייצר חוויה קולנועית מפעימה ברמה הסנסורית.
סיפור מרגש, משחק מצוין, אפילו צילום מעולה, אפשר לייצר על כל גודל מסך, אבל חוויה עוצרת נשימה? בשביל זה צריך קנה מידה אחר וכן, גם תקציב אחר. Dune אינו סרט שאפשר להעביר בין פסטיבלים ולחפש לו מפיץ, צריך בשבילו התחייבות תקציבית של כמה מאות מליוני דולרים טרם צולם הפריים הראשון. לא שאין בכלל אירועים כאלה בחברות הסטרימינג, The Irishman של סקורסזה שהופץ בנטפליקס היה אירוע תקציבי וטכני עצום - אבל הוא היוצא מן הכלל שמוכיח את הכלל.
יעיד על כך אחד המתמודדים - והמפסידים - של הטקס השנה, סטיבן ספילברג. "ברגע שהתחייבת לפורמט טלוויזיוני, יצרת סרט טלוויזיה", הוא אמר לא מזמן, והדגיש שמסך הקולנוע הוא שמגדיר סרט כסרט קולנוע, על כל היוקרה שמתלווה לכך. ספילברג אינו הטהרן היחיד בקרב היוצרים. דניס וילנוב איים לתבוע את WB על הפצת Dune בסטרימינג במקביל לבתי הקולנוע; טרנטינו יצא נגד הפרקטיקה וכריסטופר נולאן הביע הסתייגות מהפורמט.
הקורונה הכריחה אותנו לוותר על הקולנוע ואיכות ההיצע הביתי השתפרה עשרות מונים, אבל כשצופים ב-Dune באולם הקולנוע אין ספק שכל אחד מששת האוסקרים שקיבל מוצדק, ואי אפשר שלא לתהות איך יראו הקטגוריות האלה בעתיד, אם וכאשר הפצה בבתי הקולנוע כבר לא תהיה ברירת מחדל.