לזמן קצר, זה היה נראה שלסיפור ההצלחה הכי מפתיע, מופרע ולא הגיוני שתעשיית הגיימינג ראתה מזה שנים יהיה סוף טוב. שום דבר בנתוני הפתיחה של אולפן המשחקים האסטוני העצמאי ZA/UM לא הבטיח שמשחק הבכורה שלהם יהיה הצלחה עולמית, יזכה בכמות מסחררת של פרסים וביקורות משבחות. זה בקושי קורה למשחקים עצמאיים, בטח למשחק תפקידים מלנכולי אנטי-מסחרי באופיו, שרוב האקשן בו היה בכלל שיחות פילוסופיות, פוליטיות ואינטימיות עם שלל דמויות משונות.
אבל זה היה עוד פחות סביר לאור העובדה שהוא הגיע בכלל מבית קולקטיב אמנים מרקסיסטי מאסטוניה ללא ניסיון קודם בפיתוח משחקים. לרגע, כך היה נדמה, כמעט בלי כוונה - ZA/UM האנונימיים ניצחו במשחק הקפיטליסטי. אבל, כפי שכתב פעם הפילוסוף האהוב עליהם, קרל מרקס, לו הם יודו יום אחד על בימת טקס פרסי ה-Game Awards - כל מהפכה נושאת בתוכה את הזרעים של ההרס שלה. וכך אירועי החודשים האחרונים שעברו על מייסדי ZA/UM, שעבור חלקם הסתיימו בריצה בין משרדי עורכי דין ועבור אחד מהם - אף במחלקה פסיכיאטרית - מזכירים יותר עלילת משנה טראגית במשחק שהם עצמו יצרו.
זה סיפור על הצלחה כנגד על הסיכויים ועל המתחים הפנימיים שקורעים אותה לגזרים, על המתח הבלתי אפשרי בין אידיאלים ומעשים. זה הסיפור של דיסקו אליסיום (Disco Elysium).
"לזמן מה זה היה יפהפה"
"אני, חבר מייסד ומזכיר ההתאחדות התרבותית ZA/UM, מודיע בזאת על פירוקה. הסיבה לפירוק ההתאחדות התרבותית היא שהיא כבר לא מייצגת את האתוס עליו היא נוסדה. אנשים ורעיונות אמורים להיות נצחיים; ארגונים יכולים להיות זמניים. לזמן מה זה היה יפהפה. אני מודה לכל מי שאהד אותנו". כך נכתב בטיוטה לבלוג נישתי באתר מדיום, לעיני 300 עוקבים בלבד. בעוד כמה שניות ילחץ מרטין לויגה על מקש האנטר ויקפיץ את כל עיתונות הגיימינג על הרגליים אל תוך מבול של ספקולציות, שמועות, תאוריות, הדלפות ומעט מאוד עובדות חד משמעיות: למעט העובדה ש-ZA/UM איננה עוד. כלומר, ZA/UM החברה ממשיכה לפעול, אבל האנשים שבנו אותה והפכו אותה למה שהיא נדחקו החוצה.
אבל זה יקרה בעוד כמה שניות. בינתיים באגביות, כנראה עדיין חד וחכם מספיק בשביל לדעת בדיוק מה הוא עושה כשהוא משחרר את המסר הזה לציבור, הוא חותם: "מרטין לויגה, האגף הסגור של המרפאה הפסיכיאטרית של טאלין. מחלקה 9". אם הטקסט הזה נשמע יותר כמו שידור אחרון של מהפכן מיואש מאשר כמו הודעה רשמית של בכיר באולפן משחקים - זה לא במקרה. אבל שום דבר בסיפור של ZA/UM לא היה הגיוני, סביר או דומה לסיפורים של אולפני משחקים אחרים בעולם.
דיסקו אליסיום, שיצא ב-2019, נולד מתוך קמפיין D&D עצמאי ששיחקו חבורת אמנים, מוזיקאים, סטודנטים, רדיקלים ושאר היפסטרים אסטונים לפני כ-20 שנה. המנהיג ושליט המבוך שלהם, רוברט קורביץ, ניגן עם חלקם בלהקת רוק בשם Ultramelanhool (אולטרה-מלנכוליה) - שם נפלא שמנבא לא מעט מהאווירה של המשחק שיצור שנים לאחר מכן. תוך כך הוא ברא עולם פנטזיה מודרני, עם היסטוריה שמזכירה סוג של רימיקס פרוע של ההיסטוריה האירופאית ב-200 השנים האחרונות. הוא גם כתב רומן שמתרחש בעולם הזה - "Sacred and Terrible Air" - שמכר בקושי 1,000 עותקים ושלח את קורביץ לדיכאון אלכוהולי עמוק. מהתקופה המשברית הזאת הוא יצא עם שיגעון חדש: הוא והחברים שלו, בהם גם מרטין לויגה, הולכים ליצור משחק מחשב ביחד.
לאחר ההצלחה של דיסקו אליסיום, ZA/UM נסחפה לעימות בין שני צדדים: הצוות העסקי של ZA/UM והצוות הקריאייטיבי של קורביץ, שתפס את הרווחיות כמשנית, אם בכלל. גורמים זוטרים יותר בחברה אמרו שהרגישו לכודים בין "מזימות של מנכ"ל מצד אחד, ואמן רעיל מהצד השני"
על פניו, עם נקודת מוצא כזו וחוסר הניסיון הרלוונטי של החברים המדוברים - זה היה אמור להיות לא סתם כישלון, אלא פשוט שום דבר. עוד פנטזיה חסרת פשר שמתרסקת על האתגר הטכני והעיצובי המורכב שהוא בנייה של כל משחק מחשב; שלא לדבר על משחק תפקידים בלשי עתיר סודות, עלילות מתפצלות, דמויות משנה והמון המון מלל. אבל קורביץ איכשהו הצליח לגייס משקיעים, להרכיב צוות, ודיסקו אליסיום יצא. אף שהוא לא היה דומה לשום דבר אחר (ואולי זו בעצם בדיוק הסיבה) - הוא הפך ללהיט ענק.
שום דבר לא שגרתי
כמו יותר מדי משחקי מחשב אחרים, דיסקו אליסיום מתחיל עם גיבור שלא זוכר מי הוא ואיך הוא הגיע לשם. זהו פתרון שחוק של מעצבי משחקים שלא בטוחים איך להתייחס לעובדה שכל שחקן שנוחת במשחק חדש לחלוטין הוא בעצמו כמו מוכה אמנזיה, שלא מכיר את הכללים והחוקים של העולם. אבל תוך זמן קצר מתברר שזה הדבר השגרתי היחיד בו: הגיבור שלו הוא בלש משטרה בשכונה גרועה בעיר שעדיין מתאוששת מהפיכה קומוניסטית קצרת יומין, שמתעורר על רצפה של חדר מטונף אחרי בינג' אלכוהולי חמור כל כך שהוא מחק את כל הזיכרון שלו. התעלומה אותה הוא מנסה לפתור לאורך המשחק (מי עשה לינץ' אכזרי בשכיר חרב של חברת אבטחה מקומית ואיך, אם בכלל, זה קשור לשביתה הממושכת בנמל הסמוך) סוחפת, אבל היא החלק הפחות עקרוני של החוויה.
במקום זאת, השאלות שבאמת מעסיקות את דיסקו אליסיום פונות לגיבור עצמו, ששכח אפילו את השם של עצמו מרוב שתייה (והקשר למשבר האישי של קורביץ ממנו נולד המשחק הוא שקוף למדי). הוא שוטר, אבל איזה שוטר הוא? בהיעדר זהות קבועה, השחקן יכול להחליט על עצמו די הרבה דברים: שהוא פאשיסט, שהוא קומוניסט, שהוא הומלס מרצון, שהוא מפסיק לשתות, שהוא הולך להיעזר באמפטמינים בכל צעד בחקירה הזאת, שהוא התגבר על הפרידה מאשתו לשעבר, שהוא לגמרי לא התגבר עליה. כל תרחיש כזה מלווה באינספור הרהורים, מונולוגים וגם מערכות יחסים שונות עם דמויות המשנה, מה שניפח את התסריט של דיסקו אליסיום למימדים בלתי סבירים של מיליון מילים - רק קצת פחות מכל ספרי "בעקבות הזמן האבוד".
מכל הנתונים האלו היה אפשר להסיק שהגורל האופטימי ביותר של דיסקו אליסיום היה להיות יצירת מופת אינדי קטנה, משחק קאלט שמדבר בעיקר לאנשים שלגמרי יכולים להסתדר עם גרפיקה אפרורית (פשוטו כמשמעו: הצבעים השולטים כאן הם אפור, כחול וחום), אוהבים לקרוא הרבה (הגרסה המקורית של המשחק יצאה כמעט ללא דיבוב. דיבוב מלא נוסף רק כעבור שנתיים, לגרסה מורחבת ומיוחדת של המשחק) וממש לא צריכים מערכות קרב במשחקים שלהם (יש בדיוק קרב אחד במשחק, והוא מנוהל לחלוטין, כמו כל שאר המשחק, באמצעות דיאלוג).
אבל המשחק מצא את הקהל שלו. וגם קהלים נוספים. דיסקו אליסיום הפך למשחק ה-PC בעל הדירוג הגבוה ביותר במטאקריטיק. לראשון מזה שנים שהצליח לחלץ דירוג מושלם של 10/10 מאתר הגיימינג Gamespot. המשחק זכה בארבעה פרסים ב-The Game Awards ורוברט קורביץ הפך, ללא ספק, לאדם הראשון שהודה על בימת הטקס לקרל מרקס, לפרידריך אנגלס וגם לרוקר המנוח ויקטור צוי (פחות או יותר המקבילה של ברית המועצות לאיאן קרטיס מג'וי דיוויז'ן). העתיד, עד כמה שחבורה של אמנים אינטלקטואלים קומוניסטים-בקטע-אירוני-או-שמא-ברצינות הייתה יכולה להודות בכך, נראה ורוד.
רק שהייתה בעיה. ולבעיה הזאת קראו אילמאר קומפוס. או אולי קאור קנדר. או טוניס האבל. או אולי אפילו רוברט קורביץ, תלוי את מי שואלים.
עניין של גרסה
קאור קנדר הוא דמות שנויה במחלוקת באסטוניה ודמות אלמונית כמעט לחלוטין מחוץ לגבולותיה. אף שהוא השתתף בהפקה של דיסקו אליסיום עם הטייטל הבכיר-אך-אמורפי "מפיק בפועל", השם שלו הפך למושא של חיפושי גוגל נסערים רק כשהוא השתרבב לרשימת ה"אני מאשים" שמרטין לויגה פרסם מהמחלקה הסגורה. אבל כשאנשים גיגלו אותו, בהחלט היה להם מה למצוא.
קנדר, פרסומאי לשעבר שהיה בן 20 כשברית המועצות נפלה. הוא גם פרובוקטור עד העצם, שמציין בין ההשפעות העיקריות שלו את המרקיז דה סאד וברט איסטון אליס. הוא הפעיל בעבר אתר פופולרי במדינה בעל השם המחייב Nihilist.fm, והתוכן הקיצוני והאלים של אחד מהספרים שלו (צריך לציין: אלימות מינית נגד נשים וילדים, אבל צריך גם לציין: רומן פיקטיבי לחלוטין, ולא שום דבר שאי אפשר למצוא אצל כותבים כמו וויליאם בורוז, וולבק, בוקובסקי ופרובוקטורים ספרותיים אחרים) הפך אותו ב-2016 גם לנאשם במשפט מתוקשר באסטוניה. המשפט עורר דיון ציבורי מקומי על הגבול בין אמנות לפורנוגרפיה, ובמהלכו הוא נדרש על ידי בית המשפט לעבור בדיקה פסיכיאטרית, זכה לתמיכה של אנשי ציבור אסטונים שסלדו מהפעילות שלו אבל התנגדו לרדיפה שלו ולבסוף זוכה מכל אשמה. בקיצור, כזה מין טיפוס.
— ZA/UM (@studioZAUM) October 3, 2022
הוא גם חבר קרוב ומעין מנטור של רוברט קורביץ, או לפחות היה. הוא ליווה גם את הכתיבה של הרומן הכושל שלו וגם את הפיתוח של דיסקו אליסיום ממש מתחילתו. בחבורת ZA/UM הפלספנית המשמעות הייתה שהוא יזם, איש עסקים, וככל הנראה - לפחות בתקופות מסוימות - גם הדמות הרציונלית ביותר בחדר. "ברגע שקאור הצטרף אלינו הכל התחיל לזרום, כי לקאור יש כוח-על מאוד חשוב בקפיטליזם", אמר קורביץ ב-2020 בראיון לאתר Gamesradar. "הוא מבין בכסף".
כאשר מרטין לויגה הדליף לראשונה מתוך המחלקה הפסיכיאטרית את מה שקורה ב-ZA/UM, הוא רמז שקנדר הוא בין האשמים למצב כשפרסם תמונה משותפת של קנדר ושל המפיק השני של דיסקו אליסיום, איש עסקים בשם טוניס האבל. בזמן שקנדר ישב בבית המשפט באסטוניה, האבל ישב בבית משפט אחר - שם הורשע בהונאת משקיעים (עליה ריצה שבעה חודשי מאסר). בדיעבד, ההתנגשות של הצדדים הייתה בלתי נמנעת - בטח כאשר בניגוד לכל הסיכויים, היא הניבה גם הצלחה כלכלית משמעותית (המשחק החזיר את ההשקעה בו מהמכירות של החודשים הראשונים, וההייפ לא נבנה מיידית), נוסף על הצלחה האמנותית המובהקת.
האתר אסטוניה אקספרס תיאר כי לאחר ההצלחה של דיסקו אליסיום, ZA/UM נסחפה לעימות בין שני צדדים: הצוות העסקי של ZA/UM והצוות הקריאייטיבי של קורביץ, שתפס את הרווחיות כמשנית, אם בכלל. גורמים זוטרים יותר בחברה, ששוחחו עם האתר GamesIndustry, אמרו שהם הרגישו לכודים בין "מזימות של מנכ"ל מצד אחד, ואמן רעיל מהצד השני". בינתיים, ב-ZA/UM מתעקשים עד היום שהם עובדים על משחק המשך לדיסקו אליסיום עם רוב הצוות שעבד על המשחק הראשון - רק בלי ראשי הצוות, שעם כל תרומתם לחזון החברה, בסופו של דבר גרמו ליותר נזק מאשר תועלת.
לפי התביעה, קומבוס והאבל רכשו דראפט של תסריט וארבעה איורים מ-ZA/UM תמורת פאונד אחד בלבד, אבל אז מכרו אותם בחזרה ל-ZA/UM תמורת כמעט 5 מיליון יורו - והשתמשו בניהול הכספים היצירתי הזה על מנת לקנות את האחוזים של משקיעים נוספים. לטענת קנדר, כל זה היה חלק מתוכנית-על למכור בזריזות את החברה לאיזשהו תאגיד גיימינג ענקי
כך או כך, מה שאנחנו יודעים בוודאות הוא שמתישהו לקראת סוף 2021 קורביץ יחד עם שני שותפים בכירים שלו, הארט דירקטור אלכסנדר רוסטוב והתסריטאית הלן הינדפרה פוטרו מהחברה; ש-ZA/UM שמרו על הפיטורים האלו בסוד; שמרטין לויגה, עורך התסריט של המשחק, גם הוא עזב את ZA/UM מתישהו באמצע 2021 (אם כי הוא העיד שהוא מעולם לא עבד שם במשרה מלאה לתקופות ארוכות, כפי שעשו חבריו) - ומתישהו, עם או בלי קשר ללחצים העצומים שעברו על הצוות של המשחק, מצא את עצמו במחלקה פסיכיאטרית.
מה שהוביל לכך הוא כבר עניין של גרסה. לפי הגרסה של מי שנותר ב-ZA/UM, ההצלחה המפתיעה של דיסקו אליסיום עלתה לקורביץ לראש, והוא והשותף שלו אלכסנדר רוסטוב הפכו למפלצות אגו רעילות. המנכ"ל של ZA/UM, אילמאר קומפוס שהצטרף לאחר צאתו של המשחק והצלחתו, טוען שקנדר הוא זה שדרש לפטר את קורביץ ורוסטוב אחרי שלא היה אפשר להשתלט עליהם ולרסן את ההתנהלות שלהם. אלא שלפי קורביץ ורוסטוב - וגם לפי כתב התביעה שהוגשה על ידי קנדר בסוף אוקטובר כנגד קומפוס ו-ZA/UM - קומפוס והאבל למעשה קשרו קשר על מנת להשתלט על החברה.
לפי קורביץ ורוסטוב - המנכ"ל החדש והמשקיע המפוקפק לקחו את הכסף שדיסקו אליסיום הרוויח, והשתמשו בו בשביל לרכוש, באמצעות חברה שהקימו, את האחוזים של המשקיעים האחרים - והפכו לבעלי השליטה ב-ZA/UM. לפי התביעה, התרגיל שהם ביצעו היה ערמומי במיוחד: הם רכשו דראפט של תסריט וארבעה איורים מ-ZA/UM תמורת פאונד אחד בלבד, אבל אז מכרו אותם בחזרה ל-ZA/UM תמורת כמעט 5 מיליון יורו - והשתמשו בניהול הכספים היצירתי הזה על מנת לקנות אחוזים של משקיעים נוספים. לטענת קנדר, כל זה היה חלק מתוכנית-על למכור בזריזות את החברה לאיזשהו תאגיד גיימינג ענקי בסגנון טנסנט.
בתחילת החודש, קנדר משך את התביעה שלו כנגד קומפוס. באסטוניה דווח שקומפוס החזיר ל-ZA/UM את הכסף שנלקח מהם, אם כי נראה שזה לא משפיע על הבעלות שלו על החברה או על מצבם של חברי הצוות שפוטרו. ב-ZA/UM מתייחסים לעובדה שקנדר משך את התביעה כניצחון ולכאורה, גם בהודאה בכך שהם לא אשמים במעילה, ושהכל זו בסך הכל עלילה של עובדים בכירים שלא היו מוכנים להצעיד את החברה לשלב הבא במחזור החיים שלה, שפוטרו וכעת מתנהגים כמו דיוות. קנדר, מצידו, טוען שקומפוס החזיר את הכסף שגנב ולכן אין סיבה להמשיך עם התביעה הזאת. קורביץ, לעומת זאת, טוען שכל עוד קומפוס עומד בראש החברה - זה לא משנה אם הכסף הוחזר או לא. הוא מסרב להתייחס למערכת היחסים הנוכחית שלו עם קנדר. ומרטין לויגה? כרגע לא ידועים פרטים נוספים על מצבו הנפשי, אבל לפי חשבון הטוויטר והבלוג שלו, נראה שהוא פעיל, קורא וכותב. על קורביץ, רוסטוב והינדפרה הוא אמר לא מזמן בראיון שהוא משוכנע ששלושתם עוד יעשו משחקים ביחד; לגבי עצמו, הוא העיד לא מזמן, הוא עדיין לא בטוח.
הסיפור הזה הוא בוודאי לא הפעם הראשונה בה חזון של אמן מול השאיפות העסקיות של השדרה הניהולית קורעים גוף קריאייטיבי כלשהו לשניים. אבל המקרה של דיסקו אליסיום בולט כל כך לא רק בגלל הצלחת המשחק ואיכותו אלא גם בגלל שהוא עצמו תמיד עסק במתח בין קפיטליזם לסוציאליזם, בעיר פיקטיבית בעולם פיקטיבי שמזכיר מאוד, מאוד את שלנו. הזיקה של קורביץ וחבריו לשבירת הקיר הרביעי הייתה כל כך גדולה שבאחד האזורים במשחק, זמן רב לפני שהכל השתבש באמת, אפשר היה אפילו למצוא משרד נטוש של חברה קטנה שניסתה לפתח משחק - אבל קרסה כאשר השאיפות האמנותיות שלה לא היו מספיקות בשביל לשלם את השכירות על המשרד. התביעה הזאת יכולה להימשך עוד שנים ולהמשיך להסתבך לנצח, אבל את לב הסיפור דיסקו אליסיום כבר סיפר על עצמו.