אם גם אתם הורים החיים בנפרד, אתם ודאי מכירים את התחושה. האזעקה שבחוץ היא רק רעש רקע לרעש האמיתי – הסירנות שעולות ויורדות בתוך הראש. הדאגה לילדים מתערבבת בחשש מהמצב, וכל זה מתנקז למתח מול האדם השני שאמור להיות השותף שלכם למשימה החשובה בעולם: ההורות. פתאום, הוויכוחים הישנים על שעת שינה או על "זמן מסך" נראים כמו מותרות של עולם אחר. היום, הוויכוח הוא על דברים קיומיים הרבה יותר.

במלחמת "עם כלביא", מול איום מורכב ומתמשך, אנו מגלים שהקרב החשוב ביותר אינו מתנהל רק על ידי הצבא. קרב מכריע לא פחות מתנהל בתוך הבתים שלנו – הקרב על החוסן ועל השקט הנפשי של ילדינו. עבורם, אתם – שניכם, גם כשאתם חיים בבתים נפרדים – מהווים את פיקוד העורף האישי שלהם. המאמר הזה לא ידבר איתכם בסיסמאות; הוא ייתן לכם כלים מעשיים, משפטיים ורגשיים, כדי להפוך משני הורים פרודים במגננה, לחזית הורית אחידה ובלתי חדירה. "כיפת הברזל" החשובה ביותר אינה עשויה ממתכת; היא נבנית מרגישות, מתיאום ומחוכמה. בואו נתחיל לבנות אותה.

העולם הפיזי: כשהוויכוח עובר מהמסכים לממ"דים

זה מתחיל בקטנות: מי מבינכם התקין אפליקציית התרעות מהירה יותר? באיזה ערוץ חדשות צופים? מהר מאוד, זה גולש לוויכוח המרכזי של התקופה: מיגון. "אצלי יש ממ"ד תקני, ואצלך רק חדר מדרגות. אני לא שולח את הילדה אליך בסוף השבוע הזה, זה מסוכן מדי". המשפט הזה, או וריאציה שלו, נאמר באלפי בתים בישראל כרגע. הוא נובע מדאגה אמיתית, אך התוצאה שלו היא סכסוך משפטי ופגיעה אנושה בילד, שמרגיש שהבית של אחד מהוריו פתאום "מסוכן" או "פחות טוב".

אז מה עושים? החוק ברור: זמני שהות שנקבעו בפסק דין הם חובה. הורה שמונע אותם על דעת עצמו, גם מתוך דאגה, מסתכן בהליכים משפטיים. אבל במקום לחשוב במונחים של "מותר" ו"אסור", בואו נחשוב במונחים של "חכם" ו"יצירתי". בית המשפט תמיד יעדיף את ההורה שמציע פתרונות על פני זה שמציב חומות. במקום למנוע, הציעו: "אני דואג, אז אולי בזמן שהילד אצלך, אם תהיה אזעקה, הוא ילך לממ"ד של השכנים ממול, שכבר הסכמנו איתם?". או אפילו: "בואי אלינו בזמן הכוננות הגבוהה. נעביר את הערב יחד עם הילד. שיהיה בטוח, ושיהיה עם שנינו". הצעות כאלה מראות שאתם לא נלחמים זה בזו, אלא נלחמים יחד למען הילד. זוהי תבונה הורית, והיא חזקה יותר מכל סעיף בפסק דין.

העולם התודעתי: ניהול "מדיניות החוץ והביטחון" של המשפחה

האתגר הגדול השני הוא המידע. האיום האיראני הוא בעל פנים כפולות: מחד גיסא, הוא ויזואלי וממשי – יירוטים בשמי הלילה, שברי טילים ודיווחים על פגיעות; ומאידך גיסא, הוא תודעתי ומתמשך, וניזון מאיומים בתקשורת העולמית ומדיונים בלתי פוסקים ברשתות החברתיות. ילדים קולטים הכול, וכשהם עוברים בין שני בתים, הם עלולים לחוות "צליפת שוט" אינפורמטיבית. בבית אחד שומעים שהכול בשליטה, ובשני שומעים שהסוף קרב. בבית אחד אוסרים חדשות, ובשני צופים בהן באדיקות.

הילד שלכם לא צריך שני שרי חוץ ושני שרי ביטחון; הוא צריך ממשלה אחת, יציבה ומתואמת. האחריות שלכם היא לשבת יחד (אפשר גם בטלפון) ולגבש "מדיניות תקשורת" משפחתית. זה לא מסובך, וזה דורש הסכמה על שלוש נקודות:

1.     הסיפור האחיד: מה אנחנו מספרים לילד? נסחו יחד משפט או שניים פשוטים ומרגיעים. למשל: "יש מי שרוצה להפחיד אותנו, אבל אנחנו חזקים מאוד, והצבא שלנו הוא הטוב בעולם ושומר עלינו כל הזמן".

2.     חוקי המשחק: על מה מסכימים? למשל: "לא מדברים על תרחישים מפחידים ליד הילדים", "לאחר השעה שמונה בערב, הטלוויזיה בבית מכוונת לערוץ סרטים מצוירים, לא משנה מה קורה בחדשות".

3.     תשובות מוכנות מראש: מה עונים לשאלות קשות? אם הילד שואל "הטיל הזה יכול ליפול על הבית שלנו?", שניכם צריכים לענות את אותה התשובה המרגיעה שהכנתם מראש.

התיאום הזה מונע מהילד בלבול וחרדה, ומונע מכם, ההורים, להשתמש במידע ככלי נשק זה נגד זו. כי אין דבר שפוגע בילד יותר מההבנה שהוריו משתמשים במלחמה כדי להמשיך את המלחמה הפרטית ביניהם.

העולם הרגשי: מילים לחוד ומעשים לחוד

בסופו של דבר, ילדים מאמינים פחות למה שהם שומעים ויותר למה שהם רואים ומרגישים. אתם יכולים לומר להם אלף פעם שהכול בסדר, אבל אם הם רואים אתכם מתוחים, כועסים ומדברים בחוסר כבוד זה לזו, הם מבינים שהכול ממש לא בסדר. החזית הרגשית היא המבחן האמיתי שלכם.

ההגנה הטובה ביותר כאן אינה טמונה במילים גדולות, אלא במעשים קטנים ויומיומיים. שמרו על שגרה קבועה ככל האפשר: ארוחות ערב, סיפור לפני השינה, עזרה בשיעורים. שגרה היא עוגן של נורמליות בים של כאוס. והכי חשוב, הראו לילדיכם שאתם צוות. שיחת טלפון קצרה שאתם יוזמים בנוכחות הילד – "היי, רק רציתי לוודא שהגעתם הביתה בשלום ושהכול רגוע אצלכם" – שווה יותר מאלף שיחות עם פסיכולוג. היא משדרת לילד שלכם מסר תת-הכרתי רב עוצמה: "אני בטוח. יש לי שני מפקדים שאולי לא גרים באותו בסיס, אבל הם עדיין מדברים באותה רשת קשר ושומרים עליי יחד".

מילה לסיום: איך מתחילים?

אחרי שקוראים מאמר כזה, התגובה הטבעית יכולה להיות הצפה. "זה נשמע נכון", אתם אולי חושבים, "אבל עם האקס/ית שלי? אין סיכוי". אז איך, בתוך כל הכאוס הזה, מתחילים? התשובה פשוטה: בשיחת טלפון אחת. לא שיחה כדי לפתור את כל בעיות העבר, אלא שיחה עם מטרה אחת ויחידה. אתם יכולים לומר משהו כמו: "היי, קראתי משהו שגרם לי לחשוב. אני יודע שיש בינינו הרבה דברים לא פתורים, אבל במלחמה הזאת אני רוצה שננסה להיות הצוות הכי טוב שאפשר עבור הילד שלנו. רק בנושא הזה. מה את/ה אומר/ת?"

זה הכול. שיחה אחת קטנה שיכולה לשנות את כל התמונה. כי בסופו של יום, אתם לא רק שני אנשים שנפרדו; אתם שני המפקדים של היחידה הכי חשובה בחייכם. ובתקופה הזו, היחידה הזו זקוקה לשניכם, רגועים ומתואמים, יותר מתמיד.

מאת עו"ד עמרי דליהו, שותף במשרד דליהו רונן ושות'

***
כתבה שיווקית בחסות משרד עו"ד דליהו רונן ושות'. הכתבה נערכה ע"י מערכת Duns100.