בישראל 2025, קשה להתעלם מהמציאות הביטחונית. האזעקות חודרות לחדרי שינה, וצל הרקטות לא מבחין בין שכונות חדשות לבניינים ישנים. אבל מי שסובל יותר מכל מהמצב – הם הקשישים, או כמו שמכנים אותם אצלנו במשרד הדיירים הוותיקים, שחיים לבדם בבניינים ישנים, בלי מעלית, ובלי ממ"ד.
דווקא עבורם, ההתחדשות העירונית חייבת להיות לא רק יעד תכנוני – אלא שליחות לאומית. וכאן נכנס ההבדל הקריטי בין פינוי-בינוי רחב היקף, לבין התחדשות בניינית, צנועה, ממוקדת ומהירה.
בעוד שפינוי-בינוי נמשך לעיתים עשור ואף יותר, דורש מעבר לדירות זמניות, והקמת מגדלים בני 20 קומות – ההתחדשות הבניינית מאפשרת פתרון מהיר, נגיש ובגובה שפוי. היא מותאמת לאוכלוסייה הוותיקה, מאפשרת להם לחזור לדירתם תוך שנים ספורות, לרוב בלי להתרחק משכונתם ומעוגני חייהם. ובעיקר – היא מאפשרת להם לשרוד.
כי דייר בן 85 לא יכול לרוץ למקלט מקומה שלישית. ודיירת בת 80 לא אמורה להמתין לעשור של תכנונים כדי לקבל ממ"ד.
אני כותב את הדברים האלה לא רק כעורך דין שמלווה עשרות פרויקטים, אלא כמי שמכיר מקרוב את הקשיים, את החרדה של האוכלוסיה הותיקה, ואת הצורך במענה מיידי ולא תיאורטי.
לכן אני קורא לכל מקבל החלטות – ראשי ערים, מהנדסי ערים, ועדות תכנון: תראו את הקשישים. תשמעו אותם. תקדמו עבורם פרויקטים בקנה מידה שמכבד את הזמן שלהם, את הכוחות שלהם, ואת מה שהם באמת צריכים – דירה בטוחה, מונגשת, עם ממ"ד, שיישארו בה בשכונה שאהבו.
לא כל תכנית צריכה להיות שאפתנית. לפעמים דווקא המענה הקטן והמדויק – הוא זה שעושה את ההבדל בין הזנחה לבין תקווה. בין חיים של המתנה – לחיים של כבוד.
מאת עו"ד אילן שלומוביץ – שותף מייסד, שלומוביץ סורקין ושות' חברת עורכי דין