החיים שלי לא עוצרים. אני סטודנטית לתואר כפול במתמטיקה וכלכלה, מסלול אינטנסיבי גם בתקופות רגועות, והתקופה האחרונה הייתה רחוקה מלהיות רגועה. היא הביאה איתה מלחמה, כאב ומציאות שבה כל תכנוני הזמנים שלי הפכו לבדיחה עצובה.
קוראים לי אופיר, ואני קצינה קרבית במילואים בגדוד שריון. אה ואני גם סטודנטית, ואני מנסה גם להיות עוד משהו מעבר לשניהם בלבד - אבל מסתבר שצריך יותר מ-24 שעות ביממה בשביל זה.
בין לילה, לפני כשנה וחצי, מצאתי את עצמי משלבת שירות מילואים קרבי עם לימודים אינטנסיביים. ברוב הזמן, התחושה לא הייתה שאני מוצאת דרך ללמוד בתוך המילואים – אלא שלימודים מנסים להשתחל לתוך החיים בצבא. בין אם בתמרון בלבנון, או בתמרון בעזה, ניסיתי לדחוף עוד קצת למידה, עוד שיעור מוקלט, עוד תרגיל שצריך להגיש. התחושה העיקרית הייתה שאני נוסעת על כביש מהיר, עם הרגל על הגז. בלי הפסקות, בלי חנייה, בלי רגע של אוויר. וזה מתיש, זה שוחק.
בתוך העומס הזה, היה לי גם עוגן. אוניברסיטת בר אילן נתנה לי גב. המרצים, המזכירות, כולם הקשיבו, תמכו וחיפשו פתרונות. והם לא רק הבינו – הם נלחמו לצידי בשקט. וזה לא מובן מאליו. אפילו זכיתי לקבל הצטיינות דיקן, לא כי ישבתי תמיד בשורה הראשונה, אלא כי מישהו ראה את הסיפור השלם: הסטודנטית שבשטח, שלומדת בלילה עם מדים, שמחזיקה שני עולמות במקביל ולא מוותרת.
אבל הקושי לא מסתכם באקדמיה, הוא נמשך בכל החזיתות. קרוב שלי, יהונתן סמרנו, עדיין מוחזק בשבי חמאס. זו מציאות שמלווה כל דקה שלי. לכן אני אומרת בפה מלא: החזרת החטופים היא משימת-על. בלי זה, אי אפשר להמשיך הלאה. אבל הדרך לשם עוברת גם דרך המשך הלחץ הצבאי, כי כל פעם שהפעלנו לחץ, קרה משהו. וכל פעם שעצרנו, הם התחזקו. אני מסתובבת ברחובות תל אביב, רואה את ההפגנות, את התחושה של עם שמתקשה להחזיק את עצמו. זה מכאיב. כאילו מלחמה אחת לא מספיקה, אנחנו בתוך עוד אחת פנימית, מתישה לא פחות.
בעניין גיוס החרדים, אני יודעת מה אני חושבת: כן, שוויון בנטל חשוב. מי כמוני מרגישה את העול על כתפיה. אבל לא צריך לכפות לחימה על מי שלא מסוגל לשאת נשק בלב שלם. לא משנה אם הוא חרדי, חילוני או כל דבר אחר. לא ארצה להילחם ליד מישהו כזה בשטח. לא אוכל לישון בלילה בידיעה שהוא שם איתי. מי שנלחם - זה כי הוא לא יכול שלא.
ועל כן נשאלת השאלה המתבקשת, למה, אחרי כל כך הרבה ימי מילואים, אני עדיין עונה "כן" לכל צו 8? אני לא מסוגלת שלא. אני מרגישה שזה משהו שיותר גדול ממני, בראש סדר העדיפות שלי והכול יחכה בצד. אני רואה בשירות המילואים שלי כדבר המחבר בין מה שאני לומדת באקדמיה למה שאני מאמינה בו בלב: אחריות, שליחות, והבנה שיש מחירים שראוי לשלם כדי שהמדינה שלי, על כל יושביה, תהיה בטוחה. כן, זה שוחק - אבל המחיר של לא להתייצב, של לא לעשות את חלקי, גבוה בעיניי הרבה יותר.
ולכן, למרות הכול, למרות השחיקה, הכאב והעומס – כשיקראו לי שוב, אני אהיה שם. לא כי אני לא יכולה אחרת, אלא כי אני לא רוצה אחרת.
>>> אופיר אהרוני היא קצינה קרבית בגדוד שריון. שירתה למעלה מ-250 ימי מילואים עד כה. במקביל, היא סטודנטית באוניברסיטת בר אילן לתואר כפול במתמטיקה וכלכלה