הניסוח הראוי ביותר לבחינה של מטרות המלחמה מול איראן ניתן על ידי ראש המטה לביטחון לאומי, צחי הנגבי, בראיונות לתקשורת. הנגבי, שהוא מהאנשים המקורבים ביותר לראש הממשלה וסביר שתיאם עימו את המסרים, אמר דברים כהווייתם: לישראל אין יכולת לחסל את פרויקט הגרעין האיראני בכוח צבאי. ההישג הנדרש מן הפעולה הצבאית הוא להביא את האיראנים, מוחלשים ופגועים, חזרה אל שולחן המשא ומתן – בראש ובראשונה מול ארצות הברית – כך שיסכימו לקבל עליהם מגבלות קשות ככל האפשר, שלכל הפחות ידחו בשנים רבות, אם לא יבטלו בכלל, את כוונתם להגיע לנשק גרעיני.
עוד אמר הנגבי כי לישראל אין כוונה "בשלב זה" לנקוט צעדים שמטרתם עריפה של ראשי המשטר האיראני, והודה בכך במה שברור לכל בר-דעת: אין לנו יכולת להביא לנפילת משטר האייתוללות. חיסול בכירי הצבא ומשמרות המהפכה סייע להקהות את התגובה האיראנית בטווח הקצר, וזה חשוב, אבל לא יעשה דבר לערער את המשטר – רודני, אך עם שורשים עממיים עמוקים - של מדינה עם 90 מיליון איש. מי שעשוי להפיל אותו הוא רק הציבור באיראן, וכאן ייתכן שלהצגת המשטר בחולשתו יהיה אפקט, אבל כדאי שנהיה צנועים ומפוכחים בהערכה. למעשה, סביר אפילו להניח שהתקיפה אף מחזקת את המשטר בטווח הקצר.
כששואלים מה הלאה, כדאי לצרף לתמונה עוד שני גורמים: שירי ההלל לתיאום עם הממשל בוושינגטון נוגעים לתחום מוגבל למדי. עד עכשיו נראה שהנשיא טראמפ ואנשיו נתנו אור ירוק לפעולה, אבל היא לא הייתה בשום אופן חלק מתוכנית גדולה – לא במובן "אנחנו נתחיל והאמריקנים יצטרפו" ולא במובן "אנחנו נכה והאמריקנים יובילו לחזרה למשא ומתן".
תמונה סבירה בהרבה, העולה גם מציוציו של טראמפ עצמו, היא זו: הנשיא, שמעורבותו בתקיפה הישראלית כבר זוכה לביקורת קשה מהחלק האדוק ביותר של ה"בייס" הפוליטי שלו, שהוא בדלן בהשקפתו ורואה במעורבות ב"מלחמות של אחרים" דבר המזיק לאינטרסים הבסיסיים של ארצות הברית, אישר את הפעולה בבחינת מהלך של ישראל לבדה. זהו Win-Win מבחינתו: אם יועיל לשאיפה שלו להגיע להסכם עם איראן מה טוב, ואם לא ישראל תישא בהשלכות, בעוד ארצות הברית מסייעת להגנתה בלבד. ממש כמו בעזה, מי שמייחל למעורבות אמריקנית להכרעה או להצלת ישראל מידי עצמה נסמך כנראה על משאלת לב בלבד.
הגורם השני הוא העורף והחברה בישראל. כאן דומה שאין הלימה בין התמונה המשתקפת בבועות הסגורות שבהן מתפקדות ההנהגה המדינית והביטחונית לבין הציבור. אנחנו מכירים את הסיפור הזה מכל כך הרבה מקרים קודמים: ההתלהבות וההתפעלות מההישג המבצעי המרשים מתחלפות במהירות רבה בשאלות הקטנות-לכאורה של היומיום, לנוכח מלחמה שמדברים עליה במונחים של שבועות, חודשים וכמויות נפגעים בלתי נתפסות.
הדיווח על תרחיש שהוגש לקבינט קודם לאישור המבצע, שדיבר על אלפי הרוגים, רק ממחיש את עוצמת הנתק בין השרים, שחושבים על הקרבה הירואית ו"עם כלביא", לבין הציבור שעד היום לא הבין מתי בדיוק יורדים למקלט. אחרי שני לילות של תקיפה מאיראן ברור שהמערכות המעולות של המניעה, הגנה והתרעה אינן יכולות לבלום לחלוטין את הטילים הכבדים המגיעים משם. מחיר הדמים של כל לילה כזה הוא תוצאה של מזל או מזל ביש. הידיעה שהיה עלול להיות כבד יותר לא מנחמת איש.
אם מקבלים את כל ההנחות הללו מתקבלת, לא בפעם הראשונה בתולדות המלחמות שלנו אך עם משמעות כבדה בהרבה, התמונה הבאה: ישראל נכנסה שוב למהלך צבאי, שתוכנן ועוצב במשך יותר מעשור, ללא שום סגירות לגבי איך יגיע למטרתו. ההזדמנות האסטרטגית, בראש וראשונה בגלל המכה שהונחתה על חיזבאללה ועקשנותם של האיראנים מול ארצות הברית, השתלבה בהזדמנות המבצעית שהתבררה באוקטובר שעבר, אז הוכחה היכולת לנטרל חלק ניכר ממערך ההגנה האווירית של איראן. האמצעי הפך מטרה, ועכשיו הדרך היחידה שרואה ההנהגה המדינית והצבאית להפוך אותו להישג היא להמשיך באותו דבר – גרסה כבדה פי כמה בהשלכותיה של מלחמת לבנון השנייה או של אשליית "הלחץ הצבאי יכריע את חמאס/ישיב את החטופים" המתקיימת מזה יותר משנה בעזה.
הבעיה היא שאיראן איננה עזה, ופרויקט הגרעין שלה אינו מערך הטילים של חיזבאללה. החשבון שנפתח עם האיראנים לא ייסגר במהרה. מעל לכל מרחפת האזהרה מלפני 14 שנים של ראש המוסד המנוח מאיר דגן, מגדולי אנשי המבצעים בתולדות ישראל ומי שהניח את היסודות להישגי המוסד האחרונים: בתדרוך שעשה ביום שבו עזב את תפקידו הזהיר דגן כי תקיפה ישראלית רק תהיה עבור האיראנים תירוץ לחידוש פרויקט הגרעין במלוא המרץ. וכאמור, השמדה פיזית של כולו על ידי ישראל לבדה אינה מן האפשר, גם לדברי הנגבי.
לפיכך, מה שעלינו לעשות הוא להגיע, כבר בימים הקרובים, לצומת החלטה: אם אין בכוונת ארצות הברית להשתתף בהתקפה (וכרגע אין לכך כל סימן), יש לעבור מיידית למערכה מדינית לעיגון ההישג המסוים (שגם עליו יש חולקים בעולם) אל מול האלמנטים הפיזיים של תוכנית הגרעין. עלינו לתמוך במשא ומתן מחודש עם איראן, להוביל ארכיטקטורה חדשה באזור אל מול הציר המוחלש, כולל סיום המלחמה בעזה והחזרת החטופים, ולא להגדיל כל פעם את גודל ההימור, ללא שום תוכנית איך יהפוך לניצחון ועם מחיר הולך ועולה עד כדי חשש שהישגי הפתיחה יחווירו לעומתו.
>>> עפר שלח הוא ראש תוכנית מדיניות הביטחון הלאומי במכון למחקרי ביטחון לאומי (INSS)