הפאניקה התקשורתית סביב העובדה שנשיא ארצות הברית דונלד טראמפ לא נחת השבוע בישראל הייתה בדיעבד טעות. היא לא שיקפה מציאות גיאו-פוליטית, אלא את החרדה הקבועה של ישראל מנטישה אמריקנית. אבל מי שבוחן את העובדות מבין: לא רק שטראמפ לא הפנה לישראל גב, הוא פעל לאורך כל המסע במזרח התיכון מתוך מדיניות שמשרתת באופן מובהק את האינטרסים של ישראל.
טראמפ אולי לא עצר לביקור בירושלים, אבל הוא בנה שורת מהלכים אזוריים שכל אחד מהם משרת את ישראל: עמידה נחרצת מול איראן, עידוד נורמליזציה עם סעודיה, סוריה ומדינות נוספות, קריאה לשחרור מיידי של החטופים, תמיכה בשיקום עזה ללא חמאס תחת שליטה אמריקנית. לא מדובר בבידוד. מדובר בהזדמנות.
מי שנבהל מהסיקור, בחר שלא לראות את המסר. טראמפ לא עובד אצלנו - הוא מקדם את האינטרס האמריקני, “אמריקה תחילה”. אבל כרגע, המצפן הזה מצביע בדיוק לאותו כיוון שישראל רוצה - או לפחות צריכה לרצות. הבעיה היא שדווקא ברגע הנדיר הזה של יישור קו, ישראל בחרה לא לקחת חלק פעיל. היא צפתה מהצד.
ההחמצה הזו לא רק מתסכלת את מי שעדיין מאמין בנורמליזציה, היא גם תעמיק את תחושת הבידוד האסטרטגי. טראמפ קידם במהלך המסע שתי יוזמות דרמטיות: הסכם נשק ענק עם סעודיה, והקלה בסנקציות על סוריה בתמורה לשינוי מדיני. שתי היוזמות הללו לא היו חייבות לקרות בלי ישראל. להפך - הן היו יכולות להיות מותנות במחוות ברורות לישראל: נורמליזציה, מסלול התמתנות סורי, אולי אפילו מנופים לשחרור החטופים. אבל ישראל לא הציבה תנאים. היא לא דרשה מחירים. היא פשוט לא נכחה. בכך, היא ויתרה על שני קלפי מיקוח חשובים, ואיבדה מינוף שהיה יכול לשנות את מאזן האינטרסים האזורי לטובתה.
גם בנושא המלחמה בעזה התמונה מתבהרת: בכל העולם צופים כבר קרוב לשנתיים יום-יום בתמונות קשות של הרס אפוקליפטי ברצועה, ובשבועות האחרונים גם בתמונות של ילדים רעבים בעזה. ישראל הופכת מבודדת ומוקצית מיום ליום. ללא הסדר מדיני שישראל שותפה לו - תוכנית שיקום פשוט לא תקרה. סטיב וויטקוף הניח מתווה שיכול להביא לשחרור החטופים ולהוציא את ישראל מהבוץ העזתי בסיוע העולם הערבי. אבל וויטקוף גם אמר למתווכים בדוחא שוושינגטון לא תלחץ על ישראל להפסיק את הלחימה.
השחרור המרגש של עידן אלכסנדר בשבוע שעבר הוכיח שיכולה להיות עסקה ישירה בין ארצות הברית לחמאס, כשישראל מספקת בעיקר שירותים לוגיסטיים. בלי אסטרטגיה ברורה, זה יחזור שוב - וישראל תהפוך משותפה למתבוננת.
כשהנשיא טראמפ נשאל במטוס הנשיאותי מדוע דילג על ישראל, הוא ענה: “זה טוב לישראל. הקשרים שלי עם המדינות האלו טובים מאוד עבורה". בדוחא אמר טראמפ: "אני רוצה שעזה תהיה אזור חופשי. ואם צריך – אהיה גאה אם ארצות הברית תיקח אחריות ותהפוך אותה לכזו".
האירוניה היא שהממשל הנוכחי בארצות הברית, בניגוד לקודמו, לא מפעיל לחץ פומבי. להפך: הוא מקפיד לא לבקר את נתניהו, לא לגנות את ישראל, לא להחליש אותה על הבמה הבין-לאומית. בריאיון לפוקס ניוז ביום שישי נשאל טראמפ אם הוא מתוסכל מנתניהו, והשיב: “לא. יש לו סיטואציה קשה. אל תשכחו את 7 באוקטובר – אחד הימים האכזריים בהיסטוריה".
זה לא תמיד יישאר כך. ארצות הברית יודעת לפעול גם בלעדינו. וכשהיא עושה את זה - אנחנו בבעיה. העולם זז מהר. המזרח התיכון זז עוד יותר מהר. ישראל צריכה להבין שעמדות שמורות יש רק למי שמשחק, לא למי שמתלונן על שלא הוזמן, ומעדיף אינטרסים פוליטיים פנימיים על הזדמנויות היסטוריות. זה הזמן לזהות את הגל, ולעלות עליו - או שנישטף תחתיו.