מנקודת מבט כלכלית, ביקורו של טראמפ במפרץ יכול להיחשב כמוצלח ביותר. ארצות הברית חתמה עם סעודיה, קטאר ואיחוד האמירויות על עסקאות בשווי של למעלה מטריליון דולר, ובתמורה הן תקבלנה נשק וטכנולוגיה מתקדמים. ימים יגידו אם כל העסקאות הללו תתממשנה; חלק גדול מהעסקאות שחתם טראמפ בביקורו ב-2017 נותר על הנייר. קשה גם לדעת אם השלוש – ובמיוחד סעודיה – תוכלנה מבחינה פיננסית לעמוד בהוצאות בעקבות ירידת מחירי הנפט וקשיים כלכליים אחרים.
אף שהביקור התמקד בצד הכלכלי, היו לו משמעויות מדיניות, שלחלקן השלכות חשובות גם לגבי ישראל. המשמעות הראשונה היא שליחת מסר חשוב לאיראן, וזאת במהלך ניהול המשא ומתן עמה לגבי הגרעין, שכל מדינות המפרץ, יחד עם ארצות הברית, יצרו למעשה מעין "חגורת הגנה". אומנם טראמפ ביקר בשלוש מדינות בלבד, אולם בפגישתו עם ששת נציגי מועצת מדינות המפרץ, הכוללות גם את כוויית, עומאן ובחריין, נשלח מסר של עמדה מאוחדת אנטי-איראנית. בפועל, מדינות אלו אומנם מקיימות גם קשרים עם איראן, אולם הביקור והפגישה מלמדים על סדר העדיפויות האמיתי של מדינות המפרץ בסוגיה האיראנית.
המשמעות השנייה נוגעת לחשיבותן העולה של שלוש המדינות הללו בזירה האזורית והבין-לאומית. אומנם ביקורו הראשון של טראמפ בקדנציה הראשונה היה אף הוא בסעודיה, אולם משם הוא טס לישראל. מבין מדינות המפרץ דומה כי הפגנת הידידות מצד קטאר הייתה חשובה במיוחד לממלכה, וזאת על רקע הביקורת כלפיה במערב ובישראל על מימון ארגוני טרור ותוכניות חינוך קיצוניות. מצרים, השקועה בחובות ענק, יכולה רק להביט בקנאה על אחיותיה הערביות העשירות.
המשמעות השלישית היא שהמאבק על סוריה מקבל תפנית. החידה אם שליטה החדש של סוריה, אחמד א-שרע, שינה את עורו טרם קיבלה מענה, אולם הפגישה המתוקשרת בין א-שרע לטראמפ עשויה לסמן את הכיוון החדש של סוריה. לא ברור מדוע טראמפ מיהר לוותר על קלף הסנקציות מבלי שקיבל באופן מעשי תמורה לכל הדרישות שהעלה, אבל הפיתוי שהבטיח נועד לחזק את הלפיתה המערבית, שקיבלה חיזוק גם מהבטחה סעודית לפרוע את חובותיה של סוריה לבנק העולמי.
המשמעות הרביעית היא שקווי התיחום בין המחנות האזוריים היטשטשו. במהלך המלחמה נוצרה הבחנה ברורה בין ציר ההתנגדות בהובלת איראן ובהשתתפות סוריה ושחקנים לא מדינתיים כמו חיזבאללה, חמאס, החות'ים ומיליציות עיראקיות, ובין האליטות של המחנה המתון שכלל את ישראל והמדינות החתומות על הסכמי השלום והנורמליזציה פלוס סעודיה. בתווך טורקיה וקטאר, כאשר הראשונה מאמצת עמדה אנטי-ישראלית מובהקת ואילו השנייה מתווכת בין חמאס לישראל עם הטיה לטובת חמאס. ביקורו של טראמפ בקטאר, כמו גם פגישתו עם נשיא סוריה בנוכחות וירטואלית של ארדואן נשיא טורקיה, מלמדים כי קווי התפר של התיחום נפרמו.
ישראל מאבדת גובה
למשמעויות המדיניות הללו השלכות חשובות לגבי ישראל. הראשונה – והחשובה ביותר – היא שישראל אינה בהכרח בעל הברית המועדף, ובוודאי לא היחיד, של ארצות הברית באזור. חמור מזה, מדינות המפרץ מציעות לארצות הברית אפשרויות כלכליות ופיננסיות שישראל אינה יכולה להתחרות עימן. למסקנה זו יש שתי השלכות משנה: האחת, שישראל עלולה בטווח הארוך לאבד כמה מהיתרונות הטכנולוגיים שלה עבור מדינות האזור; והשנייה, שהיא לא תזכה עוד ליד חופשית בכל גחמה מדינית או צבאית. אם היא רוצה להיות חלק מהאזור, וליהנות מפירות החברות בפיקוד מרכז האמריקני – שמילאה תפקיד קרדינלי בהגנה על שמיה בעת מתקפת איראן באפריל 2024 – היא תצטרך להתחשב גם בשיקולים של המחנה אליו היא חפצה להשתייך.
התוצאה השנייה היא שנוצר פוטנציאל למארג חדש של יחסים עם טורקיה וסוריה. המפגש בין טראמפ, א-שרע וארדואן התרחש על רקע שיחות גישוש שהתקיימו בין נציגים ישראלים וסורים באיחוד האמירויות, ונציגים ישראלים וטורקים באזרבייג'ן. יש כמובן קשר בין כל המהלכים הללו, שמייצרים פוטנציאל להתקרבות בין שלוש המדינות הללו. יש כמובן שוני בין המצב בין ישראל וטורקיה – המקיימות יחסים דיפלומטיים – ובין ישראל וסוריה שנמצאות עדיין במצב מלחמה, כאשר ישראל כבשה וסיפחה את רמת הגולן ושולטת על האזור המפורז.
למארג האפשרויות החדש הזה ניתן להכניס גם את לבנון. המהלומה שספג חיזבאללה הובילה להחלשתו בזירה הפנימית, לבחירת נשיא נוצרי לעומתי ולהתגברות קולות הקוראים לפתיחת דף חדש ביחסים עם ישראל.
התוצאה השלישית נוגעת לעניין הפלסטיני, אף שהסוגייה לא זכתה לתשומת לב רבה בביקור. טראמפ נחשף באופן בלתי אמצעי לעמדה הערבית הקולקטיבית הקוראת להפסקת המלחמה ולנסיגת ישראל מעזה, שכוללת כמובן גם את שחרור החטופים. גם אם הוא לא בהכרח מקבל את העמדה הערבית כלשונה, הוא מבין עתה טוב יותר את עוצמתה והשלכותיה לגבי השגת האינטרסים האמריקניים.
בה בעת, הביקור לימד כי נורמליזציה עם סעודיה אינה על הפרק. 7 באוקטובר הוביל לשינוי בעמדה הסעודית כלפי פתרון הבעיה הפלסטינית. בדומה להתנגדות הישראלית ליוזמת השלום הערבית, כך גם עתה ממשלת ישראל מסרבת לשלם במטבע הפלסטיני להצעה הערבית-סעודית. יש להדגיש כי בביקור הנוכחי לא הוחלט דבר בנוגע לחתימת ברית הגנה בין סעודיה לארצות הברית והכשר אמריקני לגרעין סעודי אזרחי – שני תנאים שהיו שזורים בהסכם נורמליזציה עם ישראל.
המשוואה החדשה שטראמפ יצר במזרח התיכון
המסקנה המיידית מכל אלה היא שביקור טראמפ במפרץ חיזק את בידודה של ישראל בתוך מחנה המדינות המתון. ישראל לא הוצאה ממנו, אך מעמדה נפגע. עם זאת, מבט מעמיק יותר מלמד כי בתוצאות המדיניות של הביקור חבוי פוטנציאל חיובי עבור ישראל אם תדע לנצל אותן.
בדומה לתוצאות מלחמת 1967, ישראל קצרה הישגים צבאיים, אך לא ניצלה אותם מבחינה מדינית. מלחמה אינה יכולה להוות מטרה בפני עצמה, כפי שלימד אותנו קלאוזביץ, אלא היא כלי אחר/נוסף במטרה להגיע להישגים מדיניים. החלטה על סיומה של המלחמה ושחרור החטופים, כאשר חמאס ממילא מובס, ללא תמיכה של ממש וללא הנהגה, תשנה את העמדה כלפי ישראל בזירה הבין-לאומית והאזורית ותאפשר לה לממש הזדמנויות שנקרו בעקבות המלחמה והביקור.
החלון להסכם עם סעודיה לא בהכרח נסגר. הוא תלוי עתה בנכונות ישראלית לסיים את המלחמה ולנוע קדימה בפתרון הבעיה הפלסטינית. מנגד, חלון הזדמנויות שנפתח מול טורקיה וסוריה אינו קשור בהכרח להתקדמות בסוגיה הפלסטינית, אולם הוא כרוך בשינוי המדיניות של ישראל כלפיהן.
ואולם, נראה כי הצורך והרצון של נתניהו לשמר את הקואליציה שלו מאפילים על כל ההזדמנויות הללו. וכך, שוב אנו למדים כי המנטרה הישראלית, שרק הערבים – ובמיוחד הפלסטינים – לא מחמיצים הזדמנות להחמיץ הזדמנות, כדברי אבא אבן, אין לה על כבר על מה לסמוך.
>>> פרופ' אלי פודה מלמד בחוג ללימודי האיסלאם והמזרח התיכון באוניברסיטה העברית, חבר הוועד המנהל של ארגון מיתווים וחבר "הקואליציה לביטחון אזורי"