השורה התחתונה היא שהחרדים צודקים: ההישגים של העם היהודי במאות השנים האחרונות הם בגלל ההתעקשות על לימוד תורה. אבל דווקא בגלל שהם צודקים, זה עלול להיגמר בבכי גדול בימינו אלה.
צריך להתחיל הרבה לפני השורה התחתונה, ממש לפני אלפיים שנים: זה נשמע פרובוקטיבי, אבל חורבן בית המקדש השני בשנת 70 לספירה היה אחד האירועים החיוביים ביותר שקרו לנו. עד אז היהודים היו ככל העמים באזור – אוסף של חקלאים אנאלפביתים שנראו כמו כל הגויים, דיברו כמוהם, אכלו כמוהם, התלבשו כמוהם וניהלו שגרת חיים זהה. ההבדל היחיד היה פולחן דתי ייחודי, שנוהל במקדש ירושלמי על ידי אליטה שכונתה "כוהנים".
הסיפור האמיתי של ההון האנושי היהודי
מהרגע שנחרב בית המקדש היה ברור שאם לא תימצא במהירות אלטרנטיבה לפולחן הזה, לא יישאר כל הבדל בין עמי האזור ותתרחש התבוללות מוחלטת. בתושייה גאונית הכריזו ראשי העם על רגולציה חדשה שהורתה לכל הורה לשלוח את בניו ללמוד קרוא וכתוב, כדי שיוכלו לקרוא בתורה. פולחן בית המקדש עבר הפרטה לטובת תפילה אישית בבתי כנסת שהוקמו בזה אחר זה.
העניין הוא שבימים ההם ידיעת קרוא וכתוב לא סיפקה שום יתרון בשוק העבודה. הפרנסה התבססה על חקלאות פרימיטיבית, והתנאי להצלחה היה בעיקר סט של יכולות פיזיות. היה ברור שמי שזקוק לידיים עובדות בשדה לא יוותר עליהן בקלות לטובת לימודי קרוא וכתוב חסרי תועלת כלכלית.
מה עשו הרבנים? הם פתחו בקמפיין אגרסיבי: משפחות ששלחו את בניהן ללמוד במקום לעזור בפרנסת המשפחה זכו להוקרה ציבורית והתלמידים עצמם זכו במעמד-על. הם קיבלו את השידוכים הכי טובים, הוזמנו לאירועים הכי נחשבים והעניקו להורים שלהם סטטוס חברתי נוצץ. אלה שהמשיכו לדרוש מהילדים עבודת כפיים, זכו לשיימינג. הודבק להם כינוי גנאי חדש - "עם הארץ".
תוך כמה עשרות שנים התבררה התוצאה הדרמטית: החברה היהודית עברה סלקציה. המונים שלא יכלו להרשות לעצמם לשלוח את הילדים ללמוד, נטשו את היהדות והתבוללו בקרב עמי הסביבה. מספר היהודים הצטמצם, אבל החברה הפכה להיות כזו שמורכבת בעיקר מהשכבות החזקות - אלה שילדיהן למדו קרוא וכתוב.
דמוקרטיה ציונית מול מקורביזם חרדי
איש לא ציפה שהתוצאה תהיה כל כך הרת גורל, אבל לימודי הקריאה והכתיבה חוללו מהפך באיכות ההון האנושי. לצד רכישת האוריינות, התלמידים פיתחו יכולות קוגניטיביות כמו תפיסה כמותית, אבחנה בין עיקר לתפל וחשיבה אנליטית. הם הפכו למאגר הון אנושי איכותי.
כך קרה שתוך כמה דורות העם היהודי הפך להיות אי של השכלה בתוך ים של בערות. זה העניק לו יתרונות אדירים כששוק העבודה החל להשתנות. היהודים הפכו לסוחרים, לבנקאים, לרופאים ולמשפטנים הכי טובים. לא מדובר כאן בעניין גנטי. מדובר פשוט בעם שאחרי חורבן בית שני התפצל, בלי דעת נפרד מהשכבות הפחות איכותיות, ושידרג את ההון האנושי האיכותי שלו.
השיא הגיע כשהחלה להתפתח התנועה הציונית. כאן שיחקה לטובתנו עובדה נוספת: ראשיה הבינו שאם ישתפו בפרויקט הציוני את כלל הציבור וינהלו אותו באמצעות כלים דמוקרטיים, הסיכוי להצלחה יגבר בצורה ניכרת. לכן הם עשו הכול כדי לעודד מעורבות של כמה שיותר יהודים בפיתוח וקידום הרעיון הציוני. נשים הורשו להשתתף בבחירות למוסדות התנועה הציונית כבר במאה ה-19, כשבמדינות שהתפארו בדמוקרטיה - ארצות הברית, בריטניה וצרפת - עוד לא חלמו להעניק להן זכות בחירה. אנשים מכל השכבות התבקשו לקחת חלק בתהליך הציוני ולשלוח לראשי התנועה שאלות ורעיונות. ההחלטות האסטרטגיות והטקטיות התקבלו תוך עידוד מחלוקות, על בסיס שיטת הלימוד הייחודית של חז"ל שהתבססה על תרבות הוויכוח וההקשבה ההדדית.
התוצאה הייתה מדהימה: הדמוקרטיזציה והשיתוף של הציבור הרחב הובילו לראשות התנועה הלאומית היהודית את הכוחות הטובים ביותר שהיה לעם להציע, בה בשעה שהתנועות הלאומיות הערביות התאפיינו במינוי מנהיגים על בסיס נאמנות אישית ומקורביזם. האליטות שלהן לא פתחו את השורות ודגלו בגישה הפוכה לדמוקרטיזציה היהודית. במילים אחרות: היהודים שלחו למאבק על הקמת המדינה את הנבחרת הכי איכותית שלהם, בעוד הערבים עלו למגרש עם נבחרת שכללה בעיקר את מקורבי האליטות הקיימות.
צודקים לגבי העבר, טועים לגבי העתיד
ולמה זה עלול להיגמר בבכי? כי היום אנחנו עושים בדיוק את ההיפך. ראשית, החרדים נתקעו. הם מנצלים את כישוריהם הקוגניטיביים כדי ללמוד תורה, אבל שלא כמו אז – הם מונעים מילדיהם לימודים שיקנו להם יתרונות בשוק העבודה העתידי (ליבה, ליבה, ליבה). כך הפכו לציבור עני וקשה יום, ובאופן אירוני לגרסה העכשווית של "עם הארץ".
ואת אלה מתוכנו שרכשו יכולות להשתלב בשוק העבודה העתידי (רופאים, מדענים, הייטקיסטים), אנחנו שולחים החוצה. בניגוד מוחלט לתהליך שהתרחש אחרי חורבן הבית, אנחנו מעודדים סלקציה הפוכה באמצעות תהליכים אנטי-דמוקרטיים. להבדיל מראשי הציונות, המנהיגות של היום מעדיפה פחות שיתוף, יותר סקטוריאליות ובניית הנהגה על בסיס נאמנות לשליט. תוסיפו קצת הצהרות של נתניהו שמכנות את בכירי טייסי חיל אוויר "עשבים שוטים", כמה צווחות של דוד אמסלם נגד הצמרת המשפטית, וסדרה של פוסטים של יאיר נתניהו נגד "קפלניסטים" מציתי שריפות, ותקבלו את תמונת הנגטיב של התהליך שהתרחש כאן לפני אלפיים שנה. אם הוא יימשך, המפעל הציוני אכן ייגמר בבכי.
>>> משה פרל הוא סופר, מחבר הספר "מותה של האמת"