לאן אתם נוסעים בחג הזה? בימים אלה לפעמים נדמה שהעיניים עצומות והמחשבות נוסעות לבד, רק שלא ניפול לתהום. בדרכי הביתה נסעתי ברחובות מקושטים שנצבעו באיפור מזויף ודגלים מתנופפים ברוח לקראת יום העצמאות. בשולי הדרך, מתוך תמונות בלויות, פניהם של החטופים מביטים בנו בעצב. הזמן חולף, הצבעים דוהים ומשנים אותנו לנצח. מדינה בת 77 שנראית כמו 59. בחוץ אווירת חג מאולצת, ובעוד רגע עשן מנגלים שוב ישטוף את האוויר, אבל לא יטשטש או יפזר את עננת הבושה שאופפת אותנו מאז 7 באוקטובר.
כבר יותר משנה וחצי שהתרגלנו לחיות ככה - עם הבושה וההפקרות. כתם על לב מדמם ששום מכבסת מילים של פוליטיקאים חלולים לא תעלים. קריאות העזרה של חבריי בעוטף עזה מאותו יום ארור נדמו. כל יום שעובר הן מתעוררות וזועקות בתוכי מחדש - תעזור לנו להציל אותם, את מי שעוד אפשר להציל. הם מתחננים לעזרה. צה"ל הפקיר ורק שאלוהים ישמור.
המשכתי בנסיעה. ברדיו ניסו לנרמל את הטירוף, אבל גם שירים שמחים עשו אותי עצוב. נזכרתי במה שאמר לי חברי מורן מקיבוץ נחל עוז. לפני כמה ימים נפגשנו בשדה תפוחי האדמה שלו, הכי קרוב שאפשר לעזה, ממש על גבול הרצועה. הוא הסביר לי על הזן המיוחד שצפוי לכבוש את השוק. לאחר מכן הוא השקה את השדה וניסה להצמיח בי תקווה לימים טובים יותר. בין הדי הפיצוצים וקולות המלחמה, הוא אורב לרגעים של שקט, עומד באמצע השדה והצמיד את ראשו קרוב לאדמה. הוא ניסה לשמוע את הדהוד קולות חבריו במנהרות חמאס בצד השני של הגדר, לא רחוק ממנו. מאיתנו. הסתכלתי עליו בהלם, מתקשה לעכל שזה אמיתי. זה הסיפור של הדור שלנו.
בשבוע של יום השואה, יום הזיכרון ויום העצמאות הכול מתערבב. הכול מתכתב, מתקרב, רק אנחנו מתרחקים.
עוד יום זיכרון מזכיר לנו כמה נרצה לשכוח. ואנחנו? מה יישאר כאן מאיתנו, מהעם המיוחד הזה שמתעקש לחיות כאן יחד ולמות בנפרד. במקום להתאחד, להחזיר את החטופים ולהילחם באויב, אנחנו נלחמים זה בזה. הנהר גועש, הסופה מטלטלת את הסירה הקטנה שלנו ובמקום לנווט מחוץ לשטח הסכנה - אנחנו מטיחים ודוחפים אחד את השני למים. שוקעים למצולות וביחד ננצח - אחד את השני.
לאחרונה, לקראת שידורי יום העצמאות בקשת 12, ניר דבורי, גיא פינס ואני יצאנו למתפרת דגלים ישנה בכפר סבא וצילמנו סרטון קצר להעלאת המורל. העובדים במפעל הקטן קיבלו את פנינו בחום. איש מבוגר ונמוך עם שפם ארוך ניגש וביקש שלא נשכח אותם. בעידן ההייטק והקידמה, המקום הזה הוא פיסה קסומה, תזכורת מהעולם הישן, מישראל הישנה. הלוואי שנבין שהגיע הזמן להתחבר, להחזיר את החטופים ולתפור את הקרעים ואת הדגל מחדש. מי יכול עלינו כשאנחנו מאוחדים?
לכו למחלקות השיקום בבתי החולים ותפגשו שם את אלפי הלוחמות והלוחמים האמיצים שלנו שנפצעו בשדה הקרב מול האויב האמיתי. פצועי ראש, פצועי נפש, קטועי גפיים. כמה האחדות ביניהם שלמה. צעירים מעוררי השראה שמזכירים לנו מה באמת חשוב וכמה אנחנו אוהבים. במטקות בחוף הים, באצטדיון הכדורגל, במטוס ובטנק.
לפני כמה חודשים, תוך כדי צילומים לכתבה, פגשתי את רס"ן גיא נזרי מגדוד 52 בחטיבה 401 - מפקד פלוגת טנקים עם חיוך רחב לב רגיש ונחישות מפלדה. הוא היה נראה כמו מישהו שבא לי להיות חבר שלו. רגע לפני שנכנס חזרה להילחם עם חבריו בעזה, הוא סיפר כמה חשוב לו להילחם ולהגן על תושבי העוטף, ולהחזיר את החטופים הביתה. כשנפרדנו התחבקנו וביקשתי שישמור על עצמו. הוא הפר את ההתחייבות ונפל בעזה. אחר כך התברר שכתב למשפחתו מכתב אחרון: "נפלתי בלחימה כחלק ממאמץ ענק של עם ישראל, עם שכואב ביחד שמח ביחד ואוהב ביחד. אין לנו ארץ אחרת! אני שמח להיות מפקד בצבא מוסרי וערכי שמתקן עולם. אנחנו לא נופלים כדי שתסבלו - נלחמים כדי שעם ישראל ינצח וימשיך בשגרת חייו וצדקת דרכו. תזכרו אותי שמח עד הרגע האחרון ככה בדיוק תחיו גם אתם. מת עליכם משפחה שלי".
בינתיים, מדינה פצועה מתהלכת על קביים במסדרון ארוך, מתנגשים בקירות ורצים במודע לשום מקום, כל אחד והצדק שלו. שכנים שיורים פגזים זה על זה וממוטטים את הבניין כולו כמו נרקומנים של אנשים צודקים שטעו בדרך. כולנו חייבים להתפכח, להשיל את מחלוקות העבר וללכת קדימה ביחד. בשבילם, בשבילנו.