יש רגעים בהיסטוריה שבהם המציאות טופחת על פני הדמיון, ומפגישה אותנו עם פרדוקסים עמוקים, כמעט תנ"כיים. אחד הרגעים הללו מתרחש לנגד עינינו – כאשר מצרים, ארץ העבדים של העבר, הופכת בימינו למתווכת העיקרית בניסיון לשחרור החטופים הישראלים מעזה. אותה מצרים שפרעה שלה סירב "לשלח את עמנו", היא זו שנדרשת היום להפעיל את כל כובד משקלה כדי לשכנע את חמאס "לשלח את החטופים".
ההיסטוריה של מצרים והעם היהודי ארוכה, מורכבת ורוויה במטען רגשי. סיפור יציאת מצרים – שבו העבריים הוחזקו בכוח, עונו, ועזבו, והמצרים אף ניסו להשפיע על הילודה והשרדות עמנו. לבסוף לאחר עשר מכות ועשרות שנים של סבל – מונצח עד היום כסמל החירות היהודית. אותו סיפור הפך לעמוד תווך בזהות הלאומית, הדתית והתרבותית של העם היהודי. ועכשיו, אלפי שנים לאחר מכן, עומדת מצרים באור אחר לחלוטין – לא כגורם מדכא, אלא כמגשרת.
אבל המעבר הזה איננו מקרי או סמלי בלבד. מדובר בשינוי עומק של מערכת יחסים אזורית, תולדה של עשרות שנים של תמורות מדיניות, ביטחוניות וגאו-פוליטיות. מאז חתימת הסכם השלום עם ישראל בשנת 1979, הלכה והתפתחה מערכת קשרים מורכבת בין קהיר וירושלים – כזו שאינה תמיד גלויה, אך עמוקה ויציבה. אומנם הרבה שנים השלום בינינו הוא קר, אך זהות האינטרסים מייצרת לפעמים את האמון. מצרים הפכה לשותפה אסטרטגית – הן בשל הצורך בשקט בגבול סיני, והן בגלל האינטרס המשותף להחליש גורמי טרור, ובראשם חמאס.
מצרים שומרת על ערוץ פתוח עם חמאס – לא מתוך חיבה אידיאולוגית, אלא כי היא מכירה היטב את נפיצות המצב בעזה, ואת ההשפעה הישירה שלו על היציבות שלה עצמה. מעברי הגבול, הברחות נשק, תנועות פליטים, ואיום אפשרי של התחזקות גורמים איסלאמיים רדיקליים בסיני – כל אלה מחייבים את מצרים להיות מעורבת בנעשה ברצועה, לפעמים בעל כורחה.
התוצאה: מצרים הפכה ל"שחקן-תווך", שזוכה לאמון יחסי משני הצדדים – דבר נדיר באזור שבו חוסר האמון הוא מטבע עובר לסוחר.
בתוך התפקיד הזה, הניסיון להביא להסכמות על שחרור החטופים מציב את מצרים בפני אתגר אדיר. מדובר לא רק בסוגיה הומניטרית עמוקה, אלא גם במוקש פוליטי, צבאי ותקשורתי. מצרים נדרשת לרקוד על חבל דק: להרגיע את ישראל מבלי להצטייר כמי שמפקירה את הפלסטינים; להשפיע על חמאס מבלי לאבד את מעמדה כמתווכת ניטרלית.
והשאלה המרחפת ברקע: האם יש פה תיקון היסטורי?
האם יכולה אותה מצרים – שפעם סירבה להכיר בזכותם של העבריים לחירות – להיות זו שתסייע להשיב את השבויים לבתיהם? האם ייתכן שבמהלך ההיסטוריה, דווקא מתוך הכאב, נולדת אחריות? אולי יש כאן מעגל שנסגר, לא רק במובן הפוליטי, אלא גם בסמלי, המוסרי והאנושי.
ואולי, בסופו של דבר, תפקידה של מצרים כמתווכת איננו מקרי – אלא הכרח. כמי שהייתה פעם "האם החורגת" של העבריים, אולי דווקא היא יכולה להבין לעומק את משמעות השבי, את הזעקה לשחרור, את המחיר של עקשנות פוליטית.
החטופים, שחייהם תלויים בשבריר של החלטה, זקוקים לכל קול, כל השפעה, כל גשר. ומצרים – על כל מורכבותה – היא הגשר הזה. גשר היסטורי בין עבר כואב להווה תקוע, אולי גם לעתיד של תקווה. ובנוסף, כולי תקווה כי במצרים גדל כעת דור חדש שלא ידע את יוסף, כזה שלא יהיה עסוק בשנאת ישראל ויחד נוכל, אולי, ליצור מזרח תיכון חדש שיתרכז בקידמה, חדשנות ושגשוג אזורי ולא בשנאה.
>>> ד"ר עליזה בלוך היא ראש עיריית בית שמש לשעבר, כיום נשיאת יאסא - המרכז הישראלי למצוינות בחינוך