לפני כעשור, ב-2014, הובילה ארצות הברית תחת הנשיא ברק אובמה קואליציה מערבית במלחמה נגד דאעש, ארגון טרור שהשתלט על שטחים בסוריה ובעיראק בניסיון לבסס "ח'ליפות איסלאמית".
דאעש השתמש בסרטונים מטילי אימה ככלי מרכזי בלוחמה הפסיכולוגית שלו: עריפות ראשים של חטופים, כמו העיתונאים ג'יימס פולי וסטיבן סוטלוף, וסרטונים תעמולתיים כסדרת Lend Me Your Ear בהשתתפות העיתונאי הבריטי החטוף ג'ון קנטלי, ששימשו להפחדה, גיוס מחבלים והפעלת לחץ על ממשלות.
התגובה של ממשל אובמה הייתה נחרצת: על אף המחויבות שלהם לחופש הדיבור, הממשל פעל לעצירת ההפצה של הסרטונים כדי שלא לספק במה לתעמולה. בריאיון לרשת ABC בספטמבר 2014 אמר בן רודס, סגן היועץ לביטחון לאומי, כי פרסום הסרטונים הוא "תעמולה מחרידה של ארגון ברברי" שרק תשרת את ארגון "המדינה האיסלאמית". ג'וש ארנסט, מזכיר העיתונות של הבית הלבן, הוסיף כי התקשורת צריכה להתמקד בפעולות נגד דאעש, ולא בסרטונים שנועדו "להפחיד את העם האמריקני".
גישה זו לא הייתה ייחודית לארצות הברית. בצרפת, לאחר מתקפות דאעש בפריז ובניס ב-2015 ו-2016 (בהתאמה), המליצו הממשלה ורשות השידור (CSA) להימנע משידור סרטונים, כולל כאלה שהציגו חטופים צרפתים. ערוצים מרכזיים כמו France 2 ו-TF1 דיווחו על קיום הסרטונים מבלי לשדרם, תוך שימוש בתיאורים מילוליים או קטעים קצרים. בבריטניה, BBC נקטה קו דומה, וכך גם באוסטרליה, שם הנחתה הממשלה רשתות כמו ABC ו-SBS שלא לשדר סרטונים של חטופים מהמדינה. ההיגיון היה פשוט: פרסום הסרטונים מגביר את ההשפעה הפסיכולוגית של ארגון מרושע ונתעב ומשרת את מטרותיו.
לא מסר אותנטי, אלא תסריט מתוכנן בהצגה מבישה
בישראל, בתחילת מלחמת חרבות ברזל באוקטובר 2023, אימצה התקשורת גישה דומה. כלי התקשורת המרכזיים, מתוך הבנה שסרטוני החטופים של חמאס הם כלי תעמולה, נמנעו מלפרסמם. כמעט באופן קולקטיבי הם הודיעו כי לא יפרסמו סרטון של החטופות ילנה טרופנוב, דניאל אלוני ורימון קירשט, שכלל ביקורת על ראש הממשלה בנימין נתניהו, כדי שלא לשתף פעולה עם לוחמה פסיכולוגית.
התקשורת דיווחה על קיום הסרטונים, לעיתים תוך שימוש בתמונות סטילס או תיאורים כלליים, והדגישה כי הם צולמו בכפייה. כאשר עיתון הארץ ריטווט סרטון של חמאס ב-30 באוקטובר 2023, הוא הוסר במהרה, ועורך העיתון אלוף בן התנצל והודה במה שהיה לדבריו טעות.
השינוי חל לפני שנה, באפריל 2024. מטה משפחות החטופים וחלק מהמשפחות חשבו כי פרסום הסרטונים עשוי לסייע בהפעלת לחץ ציבורי שיקדם את השחרור, ולפיכך הם ביקשו מהתקשורת לשדר אותם. הסרטון של עמרי מירן וקית' סיגל, שפורסם ב-27 באפריל 2024, היה מהראשונים שזכו לפרסום חלקי בלחץ המשפחות.
יש לציין כי התחושה של המשפחות מובנת: לאחר למעלה מ-200 ימי מלחמה ללא התקדמות ניכרת, הן חשו שהציבור מתרגל למצב והממשלה אינה נוקטת פעולות דחופות. אך שינוי זה מעלה שאלות קשות על ההשלכות של הפצת תעמולת חמאס. הבעיה המרכזית בסרטונים היא שהם אינם עדות אותנטית של החטופים, אלא תסריט שנכתב ובוים בידי חמאס. החטופים, בכפייה ובאיומים, משמשים בובות בהצגה שמטרתה לשרת את האינטרסים של ארגון טרור.
הסרטונים נועדו לפגוע במורל הציבור הישראלי וללחוץ על מקבלי ההחלטות. חמאס אינו מעוניין בשחרור החטופים כמטרה עיקרית, ולכן במבחן התוצאה הסרטונים לא עזרו; כפי שג'ק סאליבן, היועץ לביטחון לאומי של ממשל ביידן, אמר בכנס MEAD באבו דאבי בתחילת החודש, חמאס מעולם לא הסכים לעסקה שתשחרר את כל החטופים במשא ומתן בתקופת הנשיא ג'ו ביידן.
למעשה, החטופים הם נכס אסטרטגי, שערכו עולה דווקא כשהוא קורע את החברה הישראלית מבפנים. יתרה מזה, פרסום הסרטונים מעלה בעיה אתית חמורה הנוגעת לכבודם. כאשר התקשורת מפיצה סרטון שבו חטופים מקריאים טקסט שנכתב בכפייה, היא מציגה אותם כשחקנים לא רצוניים בהצגה מבישה של חמאס. אין אלה סרטונים המשקפים מסר אותנטי מהחטופים, אלא תסריט מתוכנן בקפידה שנועד לשרת את מטרות חמאס.
אחד הכלים האחרונים שנותרו בידי חמאס
לא רק גורלם של החטופים בשבי מונח על הכף, אלא גם דימויים ובריאותם הנפשית לאחר השחרור. שחרור הסרטונים לציבור עלול להנציח בזיכרון הקולקטיבי דימוי מעוות של החטופים, המזוהה עם מילים, טענות ומחוות גופניות שהוכתבו להם תחת איום. מה שנחשב בעת הפרסום "אות חיים" עשוי להפוך עבור רבים לאות קין, שתפגע בכבודם ותותיר תזכורת, וצלקת רגשית, לרגע טראומטי.
המצב הנוכחי מחריף את האתגר. חמאס נמצא בלחץ: איראן, התומכת העיקרית שלו, נחלשה, הנוכחות הצבאית האמריקנית באזור התחזקה, והממשל האמריקני הנוכחי מגביר את הלחץ על ארגוני הטרור. במצב זה, סרטוני החטופים הם אחד הכלים האחרונים שנותרו לחמאס להפעלת לחץ פסיכולוגי.
פרסום הסרטונים, גם אם מתוך כוונה לסייע למשפחות, עלול לחזק את חמאס, שמשתמש בכלי הזה כדי להעמיק את הקרע בחברה הישראלית שהוא רואה כמקור לחולשה, וכך לחזק (לפחות בעיניו) את מעמדו היחסי, וכך להקשות על משא ומתן לעסקה שתסיים את המלחמה ותחזיר אותם הביתה. ישראל יכולה ללמוד מממשל אובמה וממדינות המערב שהתמודדו עם דאעש: סגירת החלון לתעמולת טרור היא צעד אסטרטגי, לא צנזורה.
על ידי הימנעות מפרסום סרטונים, התקשורת יכולה לשלול מחמאס את כלי הלוחמה הפסיכולוגית שלו, ובכך להגדיל את הסיכוי לעסקה שתחזיר את החטופים הביתה. כפי שהדגיש בן רודס, אין צורך "להאיר זרקור" על תעמולה של ארגון ברברי. התקשורת, בשיתוף עם הרשויות והמשפחות, צריכים לחזור למדיניות ההתחלתית: לדווח על קיום הסרטונים, להציגם כתעמולה ולהימנע משידורם. בכך היא תתרום למאמץ הלאומי, במקום להפוך, שלא במודע או בכוונה, לכלי בידי חמאס.
>>> רותם מ. סלע הוא מו"ל הוצאת "סלע מאיר" ו"מחרתיים", מגיש הפודקאסט "הטווח הקצר"