בשבוע החולף חטפה ישראל את המפלה המדינית המחפירה ביותר מאז הקמתה. קרוב לשנתיים של מלחמה קשה שבה לאחר האסון הגדול של שמחת תורה השיגה ישראל במחיר דמים יקר הישגים חשובים שהביאו ליצירת תנאים לשינוי פני האזור. במקום לקצור את הפירות, אוכלת ישראל את באושי הממשלה המשותקת ביותר בתולדותיה.
בשבוע אחד של ביקור טראמפ, המאזן הגיאו-אסטרטגי האזורי השתנה בצורה דרמטית לרעת ישראל. תדמיתית, איבדה ישראל את מעמדה כאשר נשיא ארצות הברית אפילו לא פזל לעבר ישראל בביקורו באזור, שבו שינה את היחס מישראל לטובת המדינות הערביות הסוניות שמעמדן השתדרג מאוד. בפסגה שנערכה עבורו בסעודיה היו כולם, כולל סוריה, שזכתה בהכרה ולחיצת יד לאל-ג'ולאני הג'יהאדיסט הסורי. איראן, באותו המעמד, זכתה לדלת פתוחה ומחמאות מצד טראמפ, שצועד בקצב להסכם שישחרר אותה מסנקציות וייתן לה גרעין לגיטימי. במקביל, נפתח צינור הידברות ישיר בין הבית הלבן לארגון הטרור חמאס, שהביא לשחרור עידן אלכסנדר. טראמפ גם הגיע להסכם הבנות עם החות'ים, שבו נתן להם למעשה לגיטימציה להמשיך לירות על ישראל בשעה שארצות הברית ניצלה את האגו הישראלי לתקוף ויצאה החוצה מהמלחמה אליה נקלעה, וששחררה את ישראל.
טראמפ הבהיר במילים אחרות שישראל איננה יותר הבת ברית המועדפת על ארצות הברית. הוא הבין שאת נתניהו מעניינת רק המלחמה. הוא התיר את דמה של ישראל להמשך התקפות מאויביה. זהו משבר אמון חמור שלא קרה מאז כינון היחסים עם ארצות הברית אחרי קום המדינה.
ישראל בתהום דיפלומטית
כינוס המדינות הערביות ה-34 ייפתח השבוע בניצחון ערבי-מדיני גדול על ישראל. ההחלטות שם ייקחו בחשבון את החולשה הישראלית על רקע הקרע עם ארצות הברית, ולא בטוח שהמגמה שתתחיל שם לא תהיה פרימה של הסכמי אברהם.
מבחינה ביטחונית-אסטרטגית, ישראל חטפה מכה עוד יותר קשה. מאז מלחמת יום כיפור מקפידה ארצות הברית לשמור, כולל בחוק, את יתרון הכוח בידי ישראל, ולא מספקת נשק באיכות שווה למדינות האזור בכדי לשמור על יתרונה של ישראל. השבוע גם זה נשבר. עסקאות בשווי של מעל טריליון דולר, שיספקו נשק למדינות ערב, ישימו בשורה אחת את סעודיה, קטאר, וטורקיה מול היכולת הישראלית וחמור מכך, מידע מסווג על יכולות חיוניות אלה יכול לזלוג לאיראן דרך קטאר, ודרך קשרי טורקיה רוסיה לאיראן, דבר בעל נזק פוטנציאלי חמור מאוד למדינת ישראל.
מדובר בכישלון מחפיר ברמה של מחדל לאומי עצום, שהיה צריך לעורר בפני עצמו רעידת אדמה בישראל. רק במצב של אפס ציפיות מהממשלה, גם הכישלון העצום הזה נבלע.
ההשפלה לנתניהו עצמו היא עצומה. טראמפ, שלהיבחרו הוא כל כך ציפה ושם עליו את כל הקלפים, עשה ממנו השבוע הכי קטן שיש. כל מה שנשאר לנתניהו זה ההופעה המגוחכת על התקיפה בתימן, ולהורות על המשך ההסתבכות בעזה בדרך ללא מוצא.
אם הייתה לנתניהו אפשרות לתקיפה באיראן הוא היה הולך עליה בכל הכוח. לראייתו, זה היה מחזיר לו את כבודו האבוד, היה מעורר מחדש את המלחמה האזורית שתיתן לו עוד זמן קואליציה. בפני נתניהו נותרה הברירה היחידה של לחזור לבוץ של המשך הדימום בעזה, שיהפוך גם לדימום הפוליטי של עצמו.
מרכבות גדעון או מלחמת תקומת נתניהו?
השבוע נקבר בהפצצת חיל האוויר מוחמד סינוואר, הרביעי מתוך החמישייה שהחליטה על מבצע 7 באוקטובר. נותר רק ח'ליל אל-חיא. האירוע העביר את כובד המשקל של קבלת ההחלטות מחמאס-פנים החוצה, אל האחרון בחבורה. מבחינתה של ישראל זאת עוד הזדמנות שבוודאי תוחמץ, שכן אל-חיא הרבה פחות לוחמני לאחרונה מסינוואר, והוא יכול להיות איש שאפשר להתקדם איתו לעסקת חטופים וגם לפירוז חמאס. תיאורטית, אם נתניהו היה רוצה, היה יכול להרוויח את עולמו בכך שהיה מכריז השבוע על ניצחון, הפסקת המלחמה, וקופץ ברגע האחרון על הסכם הנורמליזציה עם סעודיה. אם היה נוהג כך, היה זוכה להברקה שהייתה הופכת לחיוב את תדמיתו ואת מצבה של מדינת ישראל - במהלך אחד מהיר.
אבל, זה כנראה כבר רחוק ממצבו. הוא לכוד בתוך עצמו באמוק הישרדותי. הוא איננו מסוגל לקבל החלטות שקולות נוכח המציאות וטובת המדינה. הוא כנוע לחלוטין לסיטואציות מצביות במצבו המשפטי המורכב, ולכוחו של השר בצלאל סמוטריץ', שאף שאינו שווה מנדט אחד כיום הוא בן ערובה שלו. לנתניהו במצבו יש רק דרך אחת - המשך המלחמה שתיצור לו חיוניות במצב היחיד שמתפקד בממשלה שלו. המלחמה נותנת לו כוח אישי ומספקת לו תירוצים לשרוד הלאה.
בלתי נמנע להבין שחידוש המלחמה בעזה הינו פוליטי בלבד. ישראל יכלה לסיים את המלחמה כבר מזמן, להחזיר את כל החטופים וגם להרחיק את השלטון מידי חמאס. נתניהו כלל לא רוצה, בשום פנים ואופן, בסיום המלחמה. המשמעות: להמשיך את המלחמה הארוכה בתולדות ישראל לכיבוש מלא של כל הרצועה והטלת ממשל צבאי.
המשמעות של כיבוש, למי שלא הפנים זאת עד הסוף, זה בראש ובראשונה הקרבת החטופים למותם. כל האמירות שזאת מלחמה למען שחרור החטופים זה פשוט שקר ועזות מצח. את החטופים אפשר להחזיר בעסקה כבר כעת בלי כזבים על צורך במלחמה להבאתם. מלחמה, באופן חד-משמעי, רק תהרוג אותם. אין חמאסניק מספיק מטומטם שישחרר חטופים כאשר ישראל אומרת לו מפורשות - נהרוג אותך מיד אחרי שתחזיר. ניסינו - לא עבד ורק הרג עוד ועוד חטופים. המשא ומתן הנוכחי מחזיר אותנו בדיוק שלושה חודשים אחורה, רק עם פחות שלושה אנשים חיים. ראש הממשלה רואה בחטופים עניין סטטיסטי שצריך לצמצם את היקף הבעיה, ולא לקחת אחריות ולהחזיר את אחרון החטופים.
המשמעות השנייה זה קבלת אחריות על 2.5 מיליון איש, מימון של עשרות מיליארדי דולרים שנופלים עלינו - כי אף אחד לא יממן עבורנו את כיבוש עזה. האחריות על האוכלוסייה תכלול גם אחריות ישירה על כל הקטסטרופות הצפויות לאוכלוסייה, שנמצאת כבר תחת מצוקה חמורה. כבר עתה ישראל מסובכת מאוד בעבירות מלחמה חמורות. מעבר לשאלה איזה צבא אנו הופכים להיות, זה רק יחמיר את מצבם של הקצינים והחיילים שחירות תנועתם בעולם תישלל מהם. התוכניות ההזויות על טרנספר יתקיימו בטרנספר הפוך. סמוטריץ' ומרעיו יקימו התנחלויות על הגב של חיילי צה"ל. מהלך כזה יביא לעוד עבירות של פשעי מלחמה חמורים בבית הדין בהאג.
כדי לממש את המהלך, יידרש צה"ל בהערכה זהירה להחזיק מעל עשרת אלפים חיילים בעזה וסביבתה, שכלל לא ברור מאיפה יביאו כל כך הרבה חיילים במקביל לחוק ההשתמטות. החיילים יהיו חשופים למלחמת גרילה ארוכת שנים בדומה ללבנון, רק בשטח הרבה יותר מסובך, ומחיר הנפגעים יהיה גבוה ויקר מאוד, לדאבוננו. לסמוטריץ' אין בעיה עם זה. להרבה מאוד הורים ומשפחות בישראל יש בעיה קשה עם מלחמת שולל שמטרתה האמיתית היא התנחלות ולא שחרור חטופים או לצורך הגנה.
הרמטכ"ל והצבא נגררים למלחמה חסרת תוחלת
מלחמת תקומת נתניהו, המכונה כעת "מרכבות גדעון", היא מלחמה ללא קונצנזוס לאומי. בקרב אנשי המילואים, הורים רבים, משפחות החטופים ובציבור כולו עולות שאלות נוקבות מאוד שאין את מי שנותן עליהם שום תשובות. ראש הממשלה כבר חודשים רבים שהוא מנותק מהציבור, מסתתר מאחורי סרטונים ולא מופיע בתקשורת, לא עונה לשאלות. זו התנהלות של נאשם, לא של ראש ממשלת ישראל.
הסכנה הגדולה היא לא אובדן האמון בממשלת ישראל, שגם כך רוב מלא לא מאמין בממשלה בכל נושאי המפתח. החשש העיקרי הוא אובדן האמון בצבא וברמטכ"ל, שהולך בעיניים סגורות למלחמה בלי מטרות אמיתיות, בלי תוכנית ברורה כיצד להשיג אותן, בלי לוח זמנים והגדרה איך בכלל זה יסתיים.
כאשר יצאנו למלחמת חרבות ברזל, לא הייתה ברירה. נכפה עלינו לצאת אליה גם כאשר אין תשובות על הכול. מלחמת תקומת נתניהו היא מלחמת ברירה, אשר לא חייבים לצאת אליה. הניצחון עד כה מספק ונוצרו ברירות אחרות וראויות מלבד לאבד עוד ועוד חיילים נוספים. חוסר ברירה פוליטית בגלל חולשת ראש ממשלה איננה מלחמת אין-ברירה, להפך. היא לגמרי מלחמת ברירה. מלחמה שהציבור מתבקש לשלם עליה את מלוא המחיר המיותר והמופקר.
הרמטכ"ל חייב להבין שהכתובת על הקיר. אומץ הלב הוא לא בלשלוח מטוסים וחיילים, אלא באחריות לפעול מתוך שיקול דעת ואחריות לאומית וממלכתית. הציבור בוטח בך.
>>> ישראל זיו הוא קצין צה"ל במילואים בדרגת אלוף. שימש קצין החי"ר והצנחנים הראשי, מפקד אוגדת עזה וראש אגף המבצעים