ההתקפות האחרונות על אדמת איראן – רחבות היקף, ממוקדות תשתית ובלתי שגרתיות בהיקפן – מערערות את יציבות המשטר באיראן באחת מתקופותיו הקשות ביותר. עם זאת, השאלה החשובה איננה רק מה מידת הנזק שנגרם, אלא אם נפער סדק גדול מספיק בליבת כוחו של המשטר, הן בממד התודעתי והן בממד הפונקציונלי.
המשטר האיראני לא שורד רק בזכות משטר עריצות ודיכוי, אלא בזכות תמהיל מתוחכם של פחד, גאווה לאומית, נרטיב דתי, רשתות כוח כלכליות, ויכולת הסתגלות מרשימה. בניגוד למה שניתן לחשוב, הוא איננו שברירי או נטול תמיכה. הוא פיתח מנגנוני חיסון עמוקים לכל ניסיון לערער עליו מבפנים. ונכון, מול כל אלו נבנית מגמה נוגדת של ציבור עייף ומדוכא, אך גם פחות מפוחד. חדירה ביטחונית חיצונית היא לעיתים טריגר ללכידות, אלא שבשעה שהיא נלווית להשפלה לאומית – היא עלולה להפוך למראה שמאלצת ציבור לשאול: אולי אין באמת הגנה? אולי המשטר פשוט חשוף ורק מתיימר לעוצמה?
חיסול אישים מרכזיים מתעשיית הגרעין והמערכת הצבאית, פגיעות כירורגיות באתרי מפתח בשיראז ותבריז, שיבוש משמעותי של תשתיות קריטיות - כל אלה מרכיבים מהלך מקיף שמעביר מסר חד לציבור האיראני ולעולם כולו: הגבולות נפרצו, תרתי משמע. לא מדובר באיום ערטילאי על "כל האופציות על השולחן", אלא במציאות חדשה של יוזמה נועזת, שמתרחשת בלב הרפובליקה האיסלאמית. ישראל פועלת לא רק כדי לשבש את מסלולי הגרעין, אלא כדי לקעקע את תחושת החסינות של המשטר עצמו, ומציבה בכך אתגר אסטרטגי חסר תקדים לשלטון בטהראן.
הנהגת הרפובליקה האיסלאמית ניצבת עתה בפני הכרעה טראגית מבחינתה: הגרעין הוא המנוע – אך ההישרדות היא הכורח. ח'אמנאי ואנשיו מבינים כי איראן יכולה לספוג פגיעה במתקני גרעין, עיכוב בפרויקט או אפילו חשיפה פומבית – אך אינה יכולה להרשות לעצמה קריסה פנימית. אם יידרשו להכריע, ייתכן שיבחרו לדחות טקטית את קידום הגרעין, או לפחות לטשטש את מאפייניו הציבוריים, כדי לשמר את עצם קיומו של המשטר.
עם זאת, בפעולה הישראלית לכשעצמה אין די כדי להפיל שלטון. גילויי המחאה אומנם קיימים ואף הולכים ומתרבים. דומה כי מחסום הפחד הולך ונסדק. אך כדי להביא להפלת המשטר, דרוש שטף עממי – מיליוני איראנים שיצאו לרחובות, לצד לחץ חיצוני תקיף ונחוש יותר מצד העולם. אם יתחברו התנאים הללו בצומת הנכון ובשעה הראויה, נוכל לחזות בנפילת המבצר האחרון של האיתוללות.