יש משהו כמעט בלתי נתפס בעצם העובדה שיש לנו יום כזה – יום העצמאות. היום הזה מאלץ אותנו לעצור, לשים נקודה בזמן. להביט אחורה בהכרת תודה, ולהביט קדימה באחריות. להגיד רגע – יש כאן מדינה. היא לא מובנת מאליה. והיא שלנו.
יום העצמאות הוא יום הולדת למדינת ישראל. כמו בכל יום הולדת, יש עוגה, יש זיקוקים, טקסים, דגלים ומופעים. אבל מתחת לכל זה, יש גם שאלות עמוקות: מה אנחנו חוגגים באמת? לאן פנינו? איך אנחנו שומרים על הבית הזה יחד?
נראה כי החברה הישראלית נחלקת כיום לשני מחנות ברורים. בצד האחד – אלה שבוחרים לחגוג. שמרימים עיניים אל הדגל בגאווה, שמזכירים לעצמם ולנו את ההישגים: הקמה של מדינה יהודית ודמוקרטית בלב המזרח התיכון, עצמאות ביטחונית, עוצמה כלכלית, חדשנות רפואית וטכנולוגית, תרבות חיה ותוססת. אנשים שמבינים שגם אם לא הכול מושלם – יש כאן סיפור הצלחה. סיפור על עם שלא ויתר, שלא הפסיק לחלום, שלא הפסיק לבנות.
ובצד השני – נמצאים אלה שרואים שחורות, שמלאים בתחושת אובדן, שמרגישים שהחזון הולך ומתעמעם, שהחברה שלנו מתפוררת מבפנים. הם מוטרדים ממה שקורה בפוליטיקה, בבתי המשפט, ברחובות, ובשיח הציבורי. אנשים שבאמת ובתמים דואגים. והדאגה שלהם אמיתית. היא נובעת גם היא מאכפתיות, מאהבה עמוקה למקום הזה.
השאלה היא – האם אנחנו באמת צריכים לבחור בין שני הצדדים? אולי הנס הכי גדול שלנו הוא עצם זה שאנחנו מסוגלים לנהל את הוויכוח הזה, שאנחנו חיים במדינה שבה מותר ואף ראוי להביע ביקורת. במדינה שבה מותר לא להסכים, ולפעמים גם לכעוס. זו לא חולשה – זו עוצמה.
למרות מגוון הדעות - כולנו בצד אחד
במקומות רבים בעולם, עצם קיומו של דיון פתוח, של מחלוקת, של ביקורת – הוא סכנה. אצלנו, זה מרכיב בסיסי בזהות שלנו. זו הדמוקרטיה שלנו. זו העצמאות שלנו. החירות לומר את דעתך, גם כשזו דעת מיעוט, גם כשזה לא נעים לשמוע.
אני מאמינה שלא צריך לבחור צד. כי עצם זה שיש כאן מגוון דעות – זה העומק של הישראליות. החוסן שלנו נבחן לא רק בזמן מלחמה, אלא דווקא בזמן מחלוקת. האם נצליח לשמור על שייכות גם כשאנחנו לא מסכימים? האם נזכור שאנחנו אחים גם כשאנחנו לא באותה דעה?
עצמאות איננה רק להגן על עצמנו מבחוץ. עצמאות אמיתית היא גם לדעת לנהל את עצמנו מבפנים. זה האתגר של הדור שלנו: לא רק לקיים את המדינה – אלא לבנות חברה שאפשר ורוצים לחיות בה יחד.
דווקא ביום הזה, אני רוצה להזכיר לעצמנו את כל הדברים שעובדים. את החינוך שמתקדם, את ההתנדבות שמתרחבת, את האנשים שעובדים קשה יום-יום כדי לעשות טוב – רופאות, מורים, לוחמים, יזמים, עובדי רווחה, תלמידים – שבוחרים בעשייה.
בואו נרים את הראש. נשיר. נדליק מדורה לא רק בשביל מנגל, אלא בלב. נסתכל בעיניים של הילדים והנכדים שלנו ונגיד להם: יש לכם בית. מדינה. היא לא מושלמת, אבל היא שלכם. והעתיד שלה – תלוי גם בכם.
אבל מעל הכול, ביום העצמאות הזה – יום העצמאות ה-77 – כולנו צריכים לזכור שהחג אינו שלם. לא באמת. גם לא עבור האופטימיים שבינינו, אלה שמאמינים, שבוחרים לראות את חצי הכוס המלאה. יש לנו עדיין פצועים שנמצאים בתהליכי שיקום קשים, שחלקם נשברים לפעמים ומשפחות שכולות שמנסות להשתקם. ובנוסף, כל עוד יש חטופים בעזה – גברים, נשים, חיילים, אזרחים – שהמדינה שלהם עדיין לא הצליחה להשיבם הביתה, לא נוכל לחגוג באמת בלב שלם.
המחשבות שלנו איתם. הלב שלנו איתן. המשפחות שלהם מחכות – ואנחנו מחויבים להן. מחויבים להחזיר את כולם. ביום העצמאות הזה אנחנו מתמודדים עם הרבה אתגרים אבל יש לנו מדינה, והבחירה בידינו.
>>> ד"ר עליזה בלוך היא ראש עיריית בית שמש לשעבר וכיום נשיאת יאסא - המרכז הישראלי למצוינות בחינוך