מלחמת שבע החזיתות התפרקה והופרטה: האמריקנים לקחו את איראן, החות'ים והמשא ומתן עם סעודיה. טורקיה לקחה את סוריה והשאירה לישראל את קו בר-לב החדש והמיותר של שרשרת מוצבים חודרים. הלחץ של אחינו הדרוזים בארץ מוביל לתקיפות חיל האוויר בסוריה ולסימון באופן ברור לא-שרע שלא יעז לפגוע בדרוזים בסוריה. זה אולי אף משאיר אותנו, במידת מה, רלוונטיים להתרחשויות בהר הדרוזים. בלבנון ישראל מוגבלת ותחת השגחה אמריקנית. ישראל מתחזקת עבור עצמה מלחמה שימושית אחת בחצר האחורית בעזה, מלחמה שיכלה להחזיר את החטופים ולהסתיים מזמן.
במלחמת וייטנאם האמריקנים היו משוכנעים בעליונותם הצבאית. הם חשו בלתי מנוצחים אחרי שגברו במלחמת עולם ארוכה וקשה על הגרמנים והיפנים. עליונותם הטכנולוגית על הווייטקונג הייתה עצומה, היקף הכוח והקטלניות היו גדולים לאין שיעור משל הצפון-וייטנאמים. ובעיקר, האמריקנים היו שבויים בידי האגו הגדול והטירוף מול הקומוניסטים. הם היו משוכנעים לכל אורך הדרך שעוד קצת והם מנצחים, עוד קצת כוח, עוד קצת חיילים, עוד קצת זמן, עוד קצת כיבוש שטח. למרות שהנשיא לינדן ג'ונסון והגנרל מקנמרה כבר הבינו בשלב מסוים את הבעיה, הם המשיכו לשקר לטובת דעת הקהל מבית. כך, כ"פסע מהניצחון", צעדה האימפריה צעד אחר צעד לעומק הביצה שבה הלכו ושקעו. ממנה הם גם יצאו עם הזנב בין הרגליים על ידי הנשיא הרביעי למלחמה ג'רלד פורד, אחרי 18 שנות דימום והשפלה.
ההנהגה נמצאת עמוק בתוך תודעת הכחשה
הסיפור של "עיוורון הכוח" חוזר על עצמו בעשרות אירועים בהיסטוריה, וגם עלינו הוא לא פסח. הסתבכנו בלבנון 18 שנים, נתקענו בעזה 40 שנים עד ההתנתקות, גם הביטחון ביו"ש מתמשך כבר 58 שנים ללא הכרעה של הטרור.
הדיסוננס בקרב הממשלה, שפועלת באופן לא רציונלי, גובר ככל שהפער בין שיכרון הכוח למה שבאמת ניתן להשיג מגביר את מרכיב התסכול. ההתנכרות למציאות גדלה עד כדי כך שהפער הולך והופך לקרע.
כזה בדיוק היה מצבנו לפני מתקפת 7 באוקטובר: לא חשוב כמה סימנים מעידים הופיעו, הדיווחים של התצפיתניות, הצהרות ראשי חמאס, מודיעין ברור על אימונים והכנות, "חומת יריחו" ועוד - ההכחשה של המנהיגים הפוליטיים והצבאיים הייתה כה גדולה עד שיצרה בקרבם עיוורון מוחלט. גם אם הייתה בליל הפלישה ידיעה בכתובת אש ענקית שאפשר היה לראות גם מהחלל, היא לא הייתה חודרת את העיוורון התודעתי של ההנהגה
אף על פי שמצבנו שונה, אנחנו נמצאים עמוק בתוך הכחשה זהה. הפעם בעיניים פקוחות להחריד. תמציתה נעוץ באשליה שהמשך המלחמה יביא לאיזשהו ניצחון אבסולוטי על חמאס, מלחמה שזה מכבר הסתיימה בהכרעתו כארגון מתפקד. האיום הביטחוני הנשקף ממנו לישראל קלוש. הארגון מתקיים כעת כאוסף פונדמנטליסטי של טרוריסטים, שמטרתם להסתתר ולשרוד תוך הסבת נזק מידי פעם. כל פעולה מאסיבית של חטיבות ואוגדות כעת לא רלוונטית להכרעה. אולי פעילות כירורגית שתימשך שנים תהיה אפקטיבית במידת מה. לחלופין, את ההחלטה המדינית הנדרשת אין כעת בישראל ממשלה המסוגלת לעשות.
התגלמות בצלאל סמוטריץ' כשר המלחמה של ישראל, למרות שאין לו שום מושג בכך ואינו מבין את מגבלת הכוח, פוגשת אמונה משיחית ובעיקר פוליטית שמכרסמת בנתניהו פעמיים - בחולשה ובמנדטים. בהבנתו את החולשה של נתניהו, הוא מנצל אותה מצוין ובקלות יתרה. סמוטריץ' מתמרן את נתניהו למלחמה שהוא בעצמו צריך, למרות שהוא מחזק את יריביו מבית, הגם שילך על הסכם מדיני או חטופים הם לא יעזבו אותו כי אין להם לאן ללכת.
נתניהו שיכול היה לנצל את הישגי המלחמה להישגים מדיניים אזוריים חשובים, שקוע אך ורק בשיקולים פוליטיים אישיים, קטנים וציניים להחריד. הוא הולך על "מלחמה בטוחה" מבחינתו. הוא פועל מול אויב שלא נלחם, אלא רק מחזיק בעבורו את תירוץ החטופים כסיבה שמאפשרת לו להמשיך את המלחמה. זוהי מלחמת "הפסע מניצחון" הארוכה ביותר בהיסטוריה שלנו, נגד האויב החלש ביותר שלנו. הוא הולך במלוא הכוח על שני מאמצים במקביל: השארת הציבור מחויב תחת הפייק-מלחמה, ומאמץ שני במקביל של תחזוק השסע, שמאפשר לו להיות ראש ממשלה רק של הבייס. זאת כי אם ייאלץ ללכת עם הקונצנזוס הלאומי הוא יפסיד בכל הנושאים המרכזיים כמו החזרת החטופים, חוק גיוס לכל, ועדת חקירה ממלכתית. בשיטה הזאת הוא מתמרן בין כולם ומרוויח זמן.
חמאס לא יוצא להילחם - אז נגד מי המלחמה?
המלחמה הארוכה בתולדותינו כבר גובלת באבסורד.
אסון 7 באוקטובר לא באמת חשף חמאס חזק ואדיר ממדים. מתסכל לומר שחלק מהקונספציה שראתה בחמאס כוח חלש - צדקה. אך במקביל, שגינו במחשבה שהוא לא יעז לפעול. 7 באוקטובר קרה בגלל כישלון וזלזול מוחלט של כוחותינו שהגישו למחבלים את קורבן יישובי העוטף על מגש של כסף. אויב שבא עם טנדרים, אופנועים, חמורים ועגלות, קלשונים ומעדרים. אויב שאומנם הצליח לבצע את פשעי הטירוף, אבל אך ורק בגלל הפקרות שלנו. אנחנו הפקרנו ברשלנות את השער פתוח לרווחה, וגם אחרי הפלישה התגובה שלנו הייתה כישלון מוחלט. יחד עם זאת, גם אחרי שבע השעות שבהם עשה בנו כרצונו, הן לא הפכו אותו לאויב אדיר ממדים שמצדיק את ממדי המלחמה שאנו נלחמים בה כבר שנה ושבעה חודשים. זו מלחמה שהייתה צריכה, בגלל מורכבות השטח, להתנהל לכל היותר אולי כמה חודשים, בטח לא שנים.
המהלך כעת למלחמה חוזרת, סוג של מועד ב' למלחמה קודמת, בשעה שחמאס שנותר בכלל לא נלחם - הוא מלחמת אבסורד מיותרת ולא מוצדקת. זאת מלחמת נתניהו השנייה, אחרי שכבר כבשנו פעם אחת את הרצועה, פרקנו להם את המסגרת הצבאית, פרקנו להם שלושת-רבעי עזה והרגנו עשרים אלף מחבלים. שום דבר שנעשה כעת לא יוסיף מאום להישגים וגם לצערנו לא יחזיר חטופים. אנחנו הולכים שוב למלחמה ללא תכלית רק בשביל שנתניהו יוכל להכריז בנקודה מסוימת ניצחנו - כי זה יסתדר לו פוליטית בנקודה מסוימת שיחליט. זו תהיה מלחמה לא מוצדקת וללא קונצנזוס.
בינתיים, ראש הממשלה מנסה לבנות למלחמה דימוי של "מלחמת עצמאות" שתשרת בעבורו את הבחירות הבאות, כשהוא מוריד בחשיבות את נושא החטופים - הדבר היחיד שעליו יש קונצנזוס. זהו מהלך פתטי ובעיקר מחזק מאד את חמאס, שכבר היה מחוק, ודרך כך הארגון צובר דימוי של גיבור אזורי שישראל לא מצליחה להכריע כבר כל כך הרבה זמן.
למהלך הזה נתניהו מגייס את הרמטכ"ל אייל זמיר, שבמקום לעסוק בשיקום צה"ל השחוק והסובל מבעיות גדולות אחרי מלחמה ארוכה, הוא שכנע את עצמו שיוכל להשיג תוצאה טובה יותר מקודמו. הוא גורר אחריו מדינה שלמה לתוך הסתבכות למלחמה שאין לה תכלית, ללא הגדרה, ללא יעדים ושאין לה שום מועד לסיום. זו מלחמה שרק תשחוק עד דק את ההישגים הקיימים ולא תביא שום ניצחון. צריך לקוות שזמיר מבין שהוא צריך להיות מחויב להחזיר את החטופים בראש ובראשונה.
ביקור טראמפ במחצית חודש מאי בערב הסעודית יכול בהחלט להביא לשינוי, בעיקר מול הדרישה הסעודית לסיום המלחמה בעזה. במצב הזה, כל תוכניות נתניהו ישתנו, הוא לא יעז להמרות את פיו של טראמפ, ויידרש ללכת בניגוד לרצונו למהלך של סיום מלחמה. האבסורד במקרה הזה הוא שהתוכנית היחידה שתהיה על השולחן היא התוכנית של חמאס שהובס, ולא של מי שפספס את הישגי הניצחון שהושגו בדם יקר.
>>> ישראל זיו הוא קצין צה"ל במילואים בדרגת אלוף. שימש קצין החי"ר והצנחנים הראשי, מפקד אוגדת עזה וראש אגף המבצעים