יצחק הרצוג נמצא בסיוט מתמשך. כמו נגן פסנתר בלב זירת אגרוף, הוא פורט באצבעותיו הדקות את מזמור תהילים "הנה מה טוב ומה נעים, שבת אחים גם יחד", כשסביבו מכים האחים אחד את השני עד זוב דם, למרגלות הזירה שכבר נדלקת אש המאיימת לשרוף את האולם על יושביו, ובקהל דוחפים ראשי השבטים אחד את השני לתוך המדורה הלוהטת.
יצחק הרצוג לא דמיין שגורלו המר יהפוך את חלומו הנשגב להיות נשיא מדינת ישראל לסיוט מתמשך, כשהוא נתון בצבת לוחצת בין ראשי מדינת נתניהו לראשי מדינת ישראל, וכולם דורשים ממנו להישבע אמונים למדינתם, להצהיר על מחויבותו לחוקיה וכלליה ולפעול בהתאם. אם יעז לומר שהפגנות תנועת המחאה נגד הדיקטטורה המתהווה על ידי נתניהו ואנשיו הן מוגזמות ולא ראויות, הוא יעורר את זעמם המוצדק של אזרחים רבים הרואים בנתניהו את מי שניצל את הדמוקרטיה הישראלית כדי להיבחר ולהקים את מדינת נתניהו, שבה המשתמטים מגיוס זוכים למענקים, העובדים משלמים מיסים לבטלנים, הפוגעים בישראל מכונים פטריוטים נלהבים, והיורדים מהארץ הם ציונים אמיתיים. עולם הפוך.
אם יעז לדרוש מהתנועה הביביסטית לעצור את מסע ההרס וההשמדה העצמית של הלכידות הפנימית, ריסוק מערכות המשפט והביטחון ושבירת כל סולם ערכים עליו נשענת החברה הישראלית השברירית ממילא, הרי שמזרקי הרעל יינעצו בו בעוצמה, הוא יוצג מיד כבוגד, משתף פעולה עם האויב וקמפיין ביטול מוסד הנשיאות ייצא לדרך. חברי הקואליציה יחרימו אירועים שבהם יישא דברים, בית הנשיא יהפוך לבית הכיסא שעליו יושב אדם לא רלוונטי.
אובדן דרך
יצחק הרצוג הפך לנשיא על הכוונת של כל חלקי העם. אלו וגם אלו חשים מאוכזבים מדרכו, הן השמאל והן הימין כועסים על דבריו, הליברלים והשמרנים רואים בו מי שהתנכר לשורשיו בו-זמנית, והתחושה היא שהרצוג איבד את דרכו במבוך האידאולוגי הגועש ומעדיף להימנע ככל הניתן מחיכוך בשבטים, בקבוצות ובחבורות הרחוב האוחזות נבוט תקשורתי מאיים.
כאיש פשרות, הרצוג מרבה להיאחז באמירות המציגות את הדמוקרטיה הישראלית כחזקה ותוססת, אך מעורערת ומאוימת. דמוקרטיה חסונה ושברירית או דמוקרטיה מודרנית ואפלה. אמירות אלו מעוררות את זעמם של כל הצדדים למחלוקת הרואים בדברי החלקות והפשרנות המוגזמת מעין מוטציה מלאכותית של אחדות, שאינה קיימת. אין רע בלשאוף לאחדות, אך אחדות נשענת על הכרה בכללי משחק, כבוד הדדי והכרה בגבולות הכוח. בישראל כיום אין כללי משחק, אין כבוד והכוח האלים מוליך את סדר היום הלאומי.
בנסיבות המתח והשסע הפנימי, הפך הרצוג לשק חבטות מושלם עבור כולם. הופעותיו התקשורתיות הספורות אינן מייצרות רגש והזדהות, אינן מספקות השראה או דיון ציבורי והן מייצרות תחושה של אי הכרה בחומרת המצב. כל קבוצה רואה בו כמי שאינו מזהה את האיום הקיומי, שכל צד חש שהצד השני מביא על המדינה. בניגוד לכוונותיו הרצוג הצליח לאחד את כל החלקים נגדו.
רצון עז להגן על כבודו של נתניהו
טעותו הבסיסית של הרצוג היא הכבוד המוגזם שהוא רוחש לחבריו עד לא מכבר בכנסת ובממשלה. הרצוג נזהר בכבודו של נתניהו, ובכבודם של לפיד וגנץ, בכבודם של החרדים ובכבודם של הערבים. נזהר לא לפגוע בזה וגם בזה, באלו וגם באלו, אריסטוקרטיה בג'ונגל. לו היה הרצוג פחות עסוק בכבודם של עמיתיו לשעבר, ומתאים את השפה לתקופה, את הטון לתקופה ואת דרישותיו מנבחרי הציבור לתקופה המדממת שבה אנו חיים, הרצוג היה הופך למגדלור של השראה ועוצמה ישראלית ויהודית, במקום לפנס מהבהב.
נשיא המדינה יכול היה ליזום מתווה לשחרור חטופים תוך גיוס נשיא ארצות הברית ומדינות המפתח באירופה, לרתום את הציבור ללחץ על מקבלי החלטות ולעמוד בגאון מול מזרקי הרעל. הוא יכול היה להוביל רגולציה מחמירה על הסתה פרועה ברשתות החברתיות, יכול היה להוביל מהלך הוקעה ציבורי נגד מי שמתעמרים בכנסת במשפחות השכולות ובמשפחות החטופים, וגם להוקיע את מי שמכים שוטרים בהפגנות מחאה. נשיא המדינה יכול היה לדרוש פיטוריהם של חשודים בבגידה עבור קטאר אשר הובילו תמורת כספי דמים, קמפיינים שגרמו להמתת חטופים בדם קר, ויכול היה לצאת נגד תופעות בזויות של השפלת קצינים, לוחמים ועובדי ציבור שאינם יכולים להגיב לחברי כנסת ושרים העוסקים בהשפלתם.
נשיא המדינה יכול היה לזמן את עצמו לקבינט כדי לדרוש גיוס שווה לכולם, ואף לפתוח בקמפיין לאומי הדורש להטיל סנקציות על מי שאינם נושאים בנטל. הנשיא יכול היה ליזום את "חוק יסוד: הדמוקרטיה" המעגן את יסודות המשטר בישראל. הנשיא יכול היה להפגיש קצוות אידאולוגיים לשיח של כבוד בין הניצים כדי שריב אחים לא יהפוך למלחמת אזרחים, ובכלל היה רצוי שיזרוק את עניבותיו וחליפותיו ויעלה על ג'ינס וטי-שירט, ויגיע לנערי הגבעות ולמבלי הברים בתל אביב, יפגיש חיילים ואברכים, ירתום בלוגריסטים, טיקטוקרים ועיתונאי יחיד סטייל דניאל עמרם, כדי לשנות את השיח, את סדר היום הלאומי ואת פניה של המדינה.
הרצוג יכול להפוך לנשיא החשוב בתולדות המדינה, אך גם להישכח כמי שלא היה אמיץ דיו לעמוד מול אלו המאיימים עליה מבפנים. לא מאוחר לצאת למסע משותף עם רוב אזרחי המדינה כדי לחלץ אותה מציפורני השנאה הפנימית. מוטב להרצוג לנטוש את תפקידו כמברך הלאומי, בשביל זה יש את דקל וקנין.