אני כותב לכם, מפקדים וחייליים, אחים שלי, מליבי ללבכם. אתם האחים שלי, רקמה מרקמת נפשי. את רובכם אני מכיר, חלקנו משהו יחיד ומיוחד בשדה הקרב, משהו שיש רק לנו. זר לא יבין זאת. לכן אני מרשה לעצמי להישיר אליכם מבט ולומר לכם באהבה ובישירות שאין למעלה ממנה. אני מבין מאין אתם באים. היכן ליבכם. היכן דאגתכם. אתם האחים שלי. אתם, שמתאגדים במכתבים ההמוניים תחת הכותרת: הצנחנים, הטייסים, השייטים, הרופאים או כל מערכת ביטחונית אחרת. אני פונה אליכם בידיעה ברורה שאין בכוחי לשנות את דעתכם, ובכל זאת החלטתי לעשות מעשה ולומר לכם באופן ברור ונהיר את עמדתי ועמדתם של רבים אחרים שאינם משמיעים את קולם ביחס למעשה שלכם.

אך לפני כן אני מבקש לומר לכם, שכאחד ששרת כ-250 ימים במילואים במלחמה, שהמדינה, עתידה, אופייה
ודמותה, חשובים לו עד מאוד. עד כדי נכונות להקריב את החיים למענה. המחאה בכלל והמאבק להחזרת אחינו ואחיותינו מן התופת בפרט ראויים להערצה, אם כי אני מאמין שאין גוף או אדם בחברה הישראלית שאינו רוצה בכך. הוויכוח הוא על הדרך. אולם, השימוש בצה"ל ובסמליו כקבוצה מאורגנת, המבקשת להשפיע על מדיניות הממשלה, גם אם אינה קוראת בבירור לסירוב פקודה, כמוה כמרד. ההתאגדות הזאת פסולה מוסרית, ערכית וחברתית.

למדנו לקח אחד שאיננו שנוי במחלוקת מ-7 באוקטובר. זהו שיעור שאיננו זקוק לחותמת של "ועדת חקירה ממלכתית", כי הוא נחתם בדם אחינו ואחיותינו. סירוב, סרבנות, הפסקת התנדבות או כל דרך אחרת של מחאה הכורכת את צה"ל ורוקמת אותו למאבק המוצדק - מרסקת במידה רבה את המרכיב אחרון (בצער רב) שהופך אותנו לרקמה אנושית אחת חיה. וזה מה שהבינו אויבינו ב-7 באוקטובר והרימו עלינו יד מוות. המשך השימוש בצה"ל כחלק מהמחאה, גם לאחר 7 באוקטובר, הוא חסר אחריות ופוגע קשות ביכולת שלנו להתחיל לשקם את החברה הישראלית.

יש דבר אחד משותף לכולנו, בלי קשר לראש הממשלה המכהן - והוא הצורך להגן על המדינה ולהבטיח את
קיומה. את זה עושים לילה ויום כל המשרתים במערכת הביטחון לסוגיה ובראשם אנשי משטרת ישראל,
כוחות מג"ב וחיילי צה"ל בסדיר ובמילואים, לוחמי השב"כ וסוכני המוסד המגיעים מכל קצוות הקשת
הפוליטית: יהודים ולא יהודים. הם נלחמים באופן הירואי שכם אל שכם, הם מפנים זה את זה פצועים וחללים
משדה הקרב תחת אש, הם נהרגים למען נצח ישראל והם אינם שואלים, אם אתה מימין או משמאל, מן
הקיבוץ או מן העיר, מהכפר או המושב. המכנה המשותף שלהם גדול מכל אחד מהם באופן אישי. הם איפסנו
את הפוליטיקה האידיאולוגיה והאגו בבית, כדי להבטיח את עתיד כולנו במקום המורכב הזה.

חותמי המכתבים פוגעים באופן אנוש ומפוררים את הרקמה העדינה הזאת, המחזיקה את כולנו עדיין ביחד. כל זאת בידיעה ברורה של חותמי המכתבים שזאת איננה המלחמה האחרונה, וכי נכונו לנו ולדורות הבאים
עוד אתגרים רבים במעלה הדרך. נוכל להם אך ורק אם נשאיר את שירותי הביטחון ואת צה"ל מחוץ למרחב
הפוליטי, נמנע כל דרך מלהשתמש בצה"ל ובסמליו כדי לקדם תפיסות עולם ואג'נדות פוליטיות, תהיינה אשר
תהיינה.

ואני מדגיש שוב, למען הסר ספק: המחאה לגיטימית, המחאה נגד השלטון לגיטימית והמאבק להשבת
החטופים הוא הצודק מכולם. אלא שהשימוש בצה"ל ובסמליו לא רק שאינו לגיטימי - הוא מערער את יסודות
הקיום שלנו בארץ ישראל. יתרה מכך, השימוש בשמם של שייטים, צנחנים או טייסים פוגע ברגשותיהם של אלפים שעדיין נלחמים בכל הזירות, פוגע במשפחות שכולות ופוגע באלפי מפקדים במילואים בכל הדרגות, שלא נתנו את אישורם להשתמש בשם היחידה והתפקיד שבהם שירתו או תפקדו.

החברה הישראלית זקוקה לתיקון, שתוביל אותו החברה כולה על כל מרכיביה. בעת הזאת, המכנה המשותף הרחב ביותר שיש לנו הוא הצורך להגן על המדינה ולהבטיח את קיומה, ואת זה ניתן להשיג רק מתוך אחדות מטרה. זכרו - הממשלה זמנית, ראש הממשלה זמני, כולנו זמניים. רק נצח ישראל לא ישקר.

>>> יצחק (ג‘רי) גרשון הוא אלוף במילואים, מפקד אוגדת יו"ש באינתיפאדה השנייה, אלוף פיקוד העורף במלחמת לבנון השנייה וסגן מפקד פיקוד צפון במילואים במלחמת חרבות ברזל