הכול תלוי עכשיו ב"שותף", אומרים במערכת הביטחון. אם הוא נכנס לאירוע, נעמוד ביעדים ונצליח לסיים את המהלך השאפתני ביותר שישראל יצאה אליו מעולם - להסיר בכוח את איום הגרעין האיראני. ואם לא, אין לישראל אסטרטגיית יציאה של ממש.
"השותף", בטח כבר הבנתם, זה שם קוד לאמריקנים בעגה הצבאית של בכירי מערכת הביטחון. הבעיה, במקרה הזה "השותף", הוא לא האמריקנים של פעם מימי הנשיאים ביידן, אובמה ואפילו בוש. אלה פעלו בשם ערכים משותפים ועל פי תוכניות עבודה סדורות. אצלם ניתן היה להעריך איך יפעלו ולבנות על כך אסטרטגיה. השותף הפעם הוא אומנם אמריקני, אבל קוראים לו דונלד טראמפ והוא כמו שכולנו כבר יודעים בלתי צפוי לחלוטין.
מאז מכת הפתיחה טראמפ כבר הספיק לפזר כל כך הרבה הצהרות, להתנער מהמהלך ולאחר מכן לקחת עליו קרדיט, להבהיר שאמריקה שלו לא תיכנס למלחמה, להגיד שאולי כן תיכנס וגם להצהיר שכמו שסידר שלום בין פקיסטן להודו הוא יביא גם להסכם שלום בין ישראל לאיראן, ואז להצהיר שבעצם לפני זה הצדדים יצטרכו לריב עד הסוף.
רק לחשוב עד כמה בונים עליו כאן בישראל. ממש חלק מתוכנית הפעולה שנידונה במשך חודשים לפרטי פרטים. בשלב הזה, התקווה היא שההצלחות הצבאיות המרשימות, התכנון, ההפתעה, השליטה בשמי טהראן, הנופך ה"ג'יימס-בונדי" של הפעולות שמתבצעות על אדמת איראן - כל אלו ידרבנו את "השותף" להיכנס. טראמפ אוהב הצלחות, ואם ישראל תספק לו אותן הוא יקפוץ על העגלה כדי להיות שם כשתגיע תמונת הניצחון. חשוב לו לקחת את הקרדיט.
הבעיה היא שעם הנשיא טראמפ אי אפשר לדעת. המחשבה שעליו מבוססת האסטרטגיה הישראלית צריכה להדליק נורות אזהרה של ממש. לא בגלל מה שקורה בימים האלה, אלא בגלל מה שצפוי בעוד שבועיים-שלושה. וזה, אפשר להניח, לוח הזמנים ששרטטו במערכת הביטחון לשאלה כמה זמן יקח להם לעמוד ביעדים של פגיעה קריטית ביכולת הגרעינית של איראן, וביכולת הפגיעה שלה בישראל.
אם האמריקנים לא יבואו לתת את מה שמכונה "הרגל המסיימת" לחיסול פרויקט הגרעין בפורדו, ומצד שני לא מצליחים גם לכפות על איראן הסכם גרעין בתנאים טובים יותר, ישראל תישאר בלי הישג ברור וחד-משמעי, אלא רק עם "פגיעה משמעותית ביותר".
מה אז? לשאלה הזו אין במערכת הביטחון תשובה ברורה, מהטעם הפשוט שהיא חונה בדרג המדיני. בישראל של 2025 כבר די ברור שדרג מדיני זה בעצם אדם אחד ועוד עזר כנגדו - ראש הממשלה נתניהו והשר דרמר, שמגשימים עכשיו את המאוויים הגדולים עליהם חלמו במשך שנים ארוכות. האם השניים הללו יגידו עד כאן כאשר מערכת הביטחון תאותת שמיצתה את הפעולה? האם הם ידעו לעצור גם בלי לעמוד מול הציבור ולהכריז על השמדה מוחלטת של תוכנית הגרעין? נתניהו כבר סיפק אמירה בכיוון הזה יום אחרי המתקפה, אבל חזר בו. מתי גם יתנו משקל משמעותי למחיר הכבד שהעורף הישראלי ישלם בדם, בנפש, ברכוש ובאובדן הביטחון הבסיסי מול המגדלים הקורסים בלב המדינה, והדרישה לתגובה הולמת.
זה לא אותו נתניהו
דווקא כעת, כשהאופוריה מההישג הצבאי האדיר עוד נוכחת אבל המחיר של המלחמה הזו כבר מתחיל להתברר מול העיניים, נכון לדרוש לדעת מה אסטרטגיית היציאה. מהו ההישג הנדרש של ישראל, ומי יהיה שם כדי לחייב את ראש הממשלה לא לרצות רק עוד קצת עד "לניצחון המוחלט". במילים אחרות, דווקא כעת חשוב להבהיר שאסור להשלים עם מודל עזה מול איראן. מלחמת התשה מול החלש מבין אויבינו לא דומה למלחמת התשה מול אימפריה ענקית במרחק 1,500 קילומטר מכאן, למרות שהפיתוי לכוון לנפילת משטר האייתולות בעזרת מטוסי צה"ל.
ואם כבר "מודל עזה", העובדה שנתניהו ביודעין לא סגר את המלחמה בעזה והביא לשחרור החטופים לפני שיצא לגדולה שבמערכות ישראל, גם היא צריכה להדאיג, בדיוק כמו החלטה לצאת אליה מבלי לסגור עד הסוף את הפינה עם טראמפ. הוא, מכולם, מבין את המשמעות של המערכה מול איראן, את מה שהיא דורשת מצה"ל וממערכת הביטחון, את פוטנציאל ההסתבכות. הרי במשך שנים זה היה חלק מהקונספציה, והוא זה שהוביל את הקו שגרס שאין טעם לשקוע בביצה הטובענית של הרצועה כדי להתרכז באיום האמיתי שנשקף מטהראן. אז מה קרה כעת? מדוע העיקרון הנכון הזה לא תורגם על ידי נתניהו למעשה? יכול להיות ששכנע את עצמו שהוא צריך לשמור על הממשלה שלו בכל מחיר כדי לצאת למלחמת הקיום הגדולה מול איראן, כי רק הוא יכול. לכן, מבחינתו, אם סמוטריץ' מתעקש להמשיך את המלחמה בעזה ומתנגד בתוקף לעסקת חטופים, זה חלק נוסף מהמחיר שנדרש כדי להבטיח את הקיום של ישראל, כפי שנתניהו תופס אותו. יכול להיות שהוא גם אומר לעצמו אחרי שננצח באיראן, הדרך כבר תהיה סלולה לסגור את הסיפור בעזה ולהחזיר הביתה את מי מהחטופים שישרוד במנהרות. הוא הרי לגמרי אומר זאת בגלוי, גם לציבור - אנחנו ברגע היסטורי שדורש הקרבה, במילים שלו עצמו. "אין מלחמות חינם", לדבריו. בוודאי במה שהוא מכנה "מלחמת תקומה". הרי כבר שנים שנתניהו משוכנע שהוא היחיד שיכול להבטיח את עתיד העם היהודי, שיש לו תפקיד היסטורי, כמעט משיחי, וכשזו תפיסת העולם - מותר לעשות הכול כדי לשרוד ולהיות שם ברגע האמת. מה שאחרים קוראים פוליטיקה או שיקולים של המשפט וחקירה נגדית, מנקודת המבט שלו זה צידוק כמעט אלוהי.
מתוך הלוגיקה הזו, נתניהו למעשה פועל בניגוד לכל תפיסת העולם שאפיינה אותו בשנים שבהם היה ראש ממשלה. הוא היה נזהר כמו מאש מהרפתקאות ביטחוניות. לא לחינם הוא הצליח לשכנע שהוא "מר ביטחון", "מר כלכלה" וליגה אחרת בזירה הבין-לאומית. אבל כשחזר ללשכת ראש הממשלה אחרי הגלות הקצרה בימי ממשלת השינוי, משהו השתנה. הוא עדיין קורא את המפה היטב, אבל לוקח סיכונים והימורים שבעבר היה נמנע מהם. אם זה להתעלם מהאזהרות של ראשי מערכת הביטחון בזמן המהפכה המשפטית, הסילוק של גלנט והלוי כדי לרצות את החרדים בעניין חוק הגיוס ועד לפיטורים של רונן בר והמינוי החפוז של זיני.
בימים האחרונים רבים מכים על חטא על כך שטעו בנתניהו, חשבו אותו לפחדן. והנה, הוא הוכיח שרק חיכה כל השנים להזדמנות הנכונה כדי להפגין ממה הוא עשוי ואיזה אומץ יש לו לעמוד מול כולם ולצאת למלחמה הזו לבד, עם אור ירוק מ"השותף" אבל בלי תעודת ביטוח לגבי המעורבות של האמריקנים בתקיפה או בהגנה, ככל שיידרש.
הרשו לי לפקפק בתזה הזו, שכן היא מפספסת את התמונה הרחבה. זה לא שנתניהו האמיתי פתאום התגלה, זה פשוט לא אותו נתניהו או ליתר דיוק גרסה אחרת שלו: משוחררת לגמרי מהכבלים של פעם, אלה שגרמו גם ליריביו הגדולים ביותר להודות בשיחות סגורות שבענייני ביטחון הוא לא משחק באש. לא רק שהוא יצא למלחמה מול איראן מבלי לסגור את הסיפור בעזה, הוא גם הימר ובגדול על הכניסה של טראמפ או יותר חמור מאמין שהוא ודרמר יכולים גם עליו. נתניהו של 2025 נמצא במקום אחר לגמרי, עם תחושת גדלות אישית מצד אחד, נטול לחלוטין מאשמה או אחריות על 7 באוקטובר ורדוף מהמערכת המשפטית. הוא מקבל את ההחלטות הכי גורליות בתולדות המדינה לגמרי לבד - בלי הבלמים שהיו לו קודם, לא הפנימיים ובוודאי לא החיצוניים. אין לצידו אף אחד שמאתגר אותו, אין מי שיכול לאזן את הכוח שלו, לא שר ביטחון, לא קבינט חזק, לא יועצים חזקים שחושבים אחרת, אפילו דעת הקהל, בוודאי שלא התקשורת. נדמה גם שהסבל של העם לא חודר את החומה שהקים סביבו. הוא בתודעה היסטורית, והדיפ-סטייט לא יעצור אותו עכשיו.
מלחמה גורלית לישראל תלויה בשיקול דעתם של שניים
ומה עם מערכת הביטחון, אתם שואלים. ראש שב"כ אין, רמטכ"ל חדש שבוודאי רוצה להצליח, ראש המוסד שדחף כל העת לפעולה מטבע הדברים קוצר כעת את הקרדיט, ובכל מקרה הם שיכנעו את עצמם שגם אם יש כאן שיקולים אחרים או התנהלות לא אחראית - החרב אכן מונחת על הצוואר וחייבים לפעול כעת ובמידת הצורך ברגע האמת ידעו לעמוד על המשמר, לשמור על האינטרסים של המדינה וגם מול נתניהו. ספק גדול אם זה יעמוד במבחן המציאות, אבל זה בוודאי לא אמור להרגיע.
לכן, דווקא כעת, כשהאופוריה עוד נוכחת והמחיר רק מתחיל להתברר, חשוב להביט במציאות הזו בעיניים פקוחות. הדיון שהתנהל כאן מאז 7 באוקטובר לא נעלם בגלל שהמטוסים חגים מעל טהראן במקום בח'אן יונס. להפך. כל סימני השאלה שמלווים אותנו מאז סביב תהליך קבלת ההחלטות, מערך השיקולים, ובעיקר מערכת האיזונים והבלמים שנותרו בשלטון נכונים כעת ביתר שאת בימים הכי גורליים בתולדות המדינה. בטח כשחלק גדול מהאסטרטגיה מבוסס על הימור באשר ל"שותף" בבית הלבן, הנשיא הכי פחות צפוי שיש, ביחד עם ראש ממשלה שבפועל מקבל את ההחלטות כמעט לבד.
אם טראמפ לא יכפה כאן סיום, בין אם בתמונת ניצחון גדולה או אם בהסכם כפוי, זה לגמרי בידיים של נתניהו. ירצה - יכריז על ניצחון ויחתור לסיום בלוח הזמנים של מערכת הביטחון, במודל חיזבאללה ולבנון. עם זאת, באותה מידה גם הוא יוכל לשכפל כאן את מודל עזה, ולהכתיב מלחמת התשה עד לנפילת המשטר כדי להכריז על ניצחון מוחלט והיסטורי, ובדרך ולבקש מהציבור כמו צ'רצ'יל לספוג את המחיר. זה כבר יהיה אסון גדול - אם יש משהו שאסור להיגרר אליו זה חודשים של התכתשות עם אויב כמו איראן.
הבעיה שבעת הזו, הגורלית ביותר בתולדות המדינה, אנחנו אכן תלויים בשניים האלה, נתניהו וטראמפ, על כל המשתמע מכך, בתוספת מדאיגה אחת - הם כבר לא סופרים אף אחד.