בקרוב יתחיל יום הזיכרון לחללי מערכות ישראל ונפגעי פעולות האיבה. היום הקשה הזה נעשה רק קשה יותר אחרי 7 באוקטובר. מאות משפחות שהצטרפו לחור השחור, ששואב כל דבר שנקרה בדרכו. השכול. נדמה שאין אחד במדינה שלא מכיר אדם שנרצח או נהרג.
היום (שלישי) אסע לדרום כדי לציין את זכרם של 64 חברים יקרים מקהילת כפר עזה שהופקרו בשבת בבוקר, ביניהם אחי הקטן והגיבור אלון שעשה הכול נכון, ועדיין זה לא הספיק. מחר אלך לבית העלמין בקיבוץ שפיים שם הוא קבור ביחד עם עוד כמה מחבריי, אעבור בין הקברים, בין החברים. כשנעלה מחר לבית הקברות לא אוכל להגיד להם שהמדינה שלנו נהייתה טובה יותר במהלך השנה שחלפה.
חמאס עדיין על הרגליים. גלי, זיוי ועוד 57 חטופים עדיין במנהרות בעזה. ועדת חקירה ממלכתית רחוקה מלקום, והאחראים לאסון הגדול ביותר שקרה לעם היהודי מאז השואה עדיין לא שילמו את המחיר.
חזרנו לימים שלפני הטבח. שיח פלגני, לעומתי וקיצוני. פירוק שיטתי של מוסדות המדינה, של המרקם החברתי והאמון בין העם לנבחריו. חלוקה דיכוטומית למחנאות שבטית ואידיאולוגיה שבה כל מי שלא נמצא במחנה שלי הוא האויב שלי. הכנה לאסון. עוד אסון.
בכלל, נראה שמאז 7 באוקטובר חברי הממשלה מתנהלים כאילו לא היה טבח. הם הכריזו מלחמת חורמה על שומרי הסף, מוסדות המדינה, המערכות הביטחוניות, התקשורת וכל מי שלא מציית באופן עיוור לדרכם. הצבא מצדו ערך תחקירים רזים, חסרי שיניים והיגיון, נעדרי אחריות אישית ותכלית. צה"ל, שהיה אמור להגן עלינו, האזרחים, ולהיות הכוח הלוחם - כשל כישלון חרוץ. הפעם הראשונה ששמעתי עברית הייתה אחרי 20 ומשהו שעות בממ"ד.
אחי הקטן עידו נלחם מול 60 מחבלים במשך שעתיים, עד שחצי מכיתת הכוננות של כפר עזה נהרגה. אלון אחי הקטן נחטף מדירתו, ארבע שעות אחרי שהתחיל הטבח. צה"ל לא היה, אבל קצינים בכירים, אלו שהייתה להם אשמה, נשארו במערכת, חלקם קודמו. בושה.
שב"כ, שתפקידו להתריע, כשל. התקפה משולבת, רחבה, מתואמת, שתוכננה במשך תקופה ארוכה, לא יכול להיות שתחמוק מארגון בסדר גודל כזה. וכך, כל זרועות המדינה כשלו בזה אחר זה, ואנחנו היינו שם מגן אנושי. הוגשנו כמנה עיקרית לארגון טרור רעב לדם. במשך 20 שנה התחננו שיקשיבו לנו, שהבעיה בעוטף היא לא מקומית, היא לאומית.
ביקשנו שישרטטו לנו חזון ואסטרטגיה לאזור, שנוכל לחיות בעולם בלי אזעקות ובלי ממ"דים. אמרנו שעזה חייבת להיות מפורזת, בלי מנהרות, בלי קלאצ'ים ושאנחנו צריכים לדעת איך נראים ספרי הלימוד בכיתות א’ בבית חאנון. במקום זה, ראש הממשלה אז שהוא גם ראש הממשלה היום בנה והוביל קונספציה מחרידה, פחדנית, שגויה ואנטי ביטחונית שהתפוצצה לכולנו בפנים.
שנה וחצי עברה, והעם שלנו עדיין יתום מהנהגה. האמון בין העם למוסדות המדינה בשפל חסר תקדים. מלחמת התצהירים בבג"ץ ובתקשורת היא רעה למדינה, רעה לעם. שרי קבינט שלא שירתו בצבא אבל היו חלק ממינוי הרמטכ"ל החדש, מאיימים "להזיז" אותו מתפקידו כאילו היה סמרטוט רצפה, רק כי הוא לא מתיישר לרצונם. התקפות של נבחרי ציבור על משפחות חטופים ומשפחות שכולות הפכו לעניין שבשגרה. וכעת, מתברר, שבכיר בסביבתו של ראש הממשלה קיבל כסף מקטאר, תומכת הטרור מספר אחת בעולם, ושירת את האינטרסים שלה בזמן מלחמה.
לצערי, הסולם הערכי במדינה השתנה. ערך החיים נשחק. נבחרי הציבור הם לא משרתי הציבור. הישרדות פוליטית היא חזות הכול. הכול ציני. אין גבולות גזרה ואין קווים אדומים. העם כל כך רוצה לתת אמון בחזרה במדינה, אבל נראה שאין במי להאמין. הפער העצום בין רצון העם לפעולות הממשלה בפועל רק גורם לייאוש, בלבול וחוסר מנוחה לאומה חבולה.
במקום שבו אין אנשים תהיה איש. במקום שבו אין מדינה, תהיה עם. והעם הזה ראוי למשהו אחר. ראש השב"כ התפטר, הרמטכ"ל הלך, ורק ראש הממשלה וחברי ממשלתו מתבצרים בכיסאותיהם. המסקנה המתבקשת היא שכדי לשקם את האמון, בשביל להחזיר חטופים, בשביל להקים ועדת חקירה ממלכתית, בשביל גיוס שווה לכולם - המנדט חייב לחזור לעם.
כי מתוך העם תקום הנהגה ציונית חדשה וערכית, דור חדש עם רעיונות חדשים ותפיסות אחרות. דור ערכי שבא מהתופת, מהחזית, מהממ"ד. הדור שיבנה מחדש, שישקם את ההריסות, שיעשה רנסנס ציוני-ישראלי, תנו לעם להחליט.
>>> יונתן שמריז הוא אחיו של אלון שמריז ז"ל, שנחטף מכפר עזה ב-7 באוקטובר והוחזק בשבי על ידי חמאס, ונורה למוות בשוגג על-ידי כוחות צה"ל. מייסד תנועת "קומו"