זה קרה כבר בשמונה באוקטובר, כיכר טיימס, מנהטן, ניו יורק.
בזמן שבישראל עוד נמשך הטבח המחריד, כשהקרבות עוד התנהלו בתוך הקיבוצים והיישובים, התאספו מאות אנשים בכיכר המוכרת ביותר בעולם. הם הניפו דגלים ושלטי הלל לרוצחים, שעוד היו בעיצומו של מסע הרצח של אזרחים חפים מפשע. בזמן שעשן עוד היתמר מבתים שנשרפו על יושביהם, נשים וילדים, צעירים וקשישים, הם קראו להעתיק את מתקפת הטרור נגד יהודים לכל רחבי הגלובוס. זה קרה בלב לבה של העיר היהודית הגדולה בעולם, בטבורה של ארצות הברית של אמריקה, ובחסות ערכי העולם החופשי. המפגינים לא יצאו אז בשם הדאגה לחפים מפשע בעזה, כי ישראל עוד הייתה מרחק שבועות מתחילת התמרון הקרקעי ואפילו מתגובה ראשונה. זו לא הייתה הפגנת מחאה, זה היה מפגן תמיכה בסינוואר ובמי שיצאו בשליחותו לאנוס נשים ולרצוח ילדים במיטותיהם.
פחות משלושה חודשים יעברו מהטבח הנורא, ובקונגרס האמריקני ייערך בוועדת החינוך והעבודה של בית הנבחרים שימוע לראשי האוניברסיטאות בעקבות הגל העכור שפקד את הקמפוסים בחלק ממוסדות הדגל, האייבי-ליג (Ivy League) של האוניברסיטאות הפרטיות בצפון-מזרח ארצות הברית. באותו מעמד השמיעה נשיאת אוניברסיטת פנסילבניה היוקרתית את אותו משפט מבחיל ומבהיל ש"האנטישמיות היא עניין של קונטקסט".
היא לא מעדה בלשונה. היא פשוט חשבה שזה לא נורא שבחסות המחאות, שלכאורה עסקו בביקורת על מדיניות ישראל בעזה, יותקפו על הדרך סטודנטים אמריקנים, כי הם יהודים. כי מגן דוד על צווארם לא בא בטוב למפגינים עטויי הכאפיות. זה גם לא סוף העולם מבחינתה אם קוראים ל"אינתיפאדה עולמית" בכיתות.
כך התכסו להם, באצטלה של חופש ביטוי, רב-תרבותיות ודאגה לשלומם של בלתי מעורבים, שונאי יהודים שתמכו בפה מלא בארגון טרור רצחני. אותו ארגון טרור שחרט על דגלו רצח יהודים באשר הם, כפי שנכתב באמנה שלו משנת 1988, בסעיף 7 מתוך 36: "תגיע השעה (יום הדין) אשר יילחמו המוסלמים ביהודים ויהרגו אותם, והיהודי יתחבא מאחורי אבן או עץ, והאבן או העץ יאמרו: 'הוי מוסלמי, יש יהודי מאחוריי, בוא והרגהו'".
בין חפציהם האישיים של מפקדי חמאס נתפסו אין-ספור ספרים וכתבי תעמולה מגרמניה הנאצית, ביוגרפיות של היטלר, תוכניות לימוד שמהללות את המכונה הנאצית. האמת היא שאין מקום או צורך לייצר שום השוואה או הקבלה בין השואה הנוראה לטבח 7 באוקטובר. רק חשוב לזכור שגם בגרמניה הנאצית, וגם בעזה החמאסית, טיפחו את אותה שאיפה להשמדת העם היהודי. סביב אותה שאיפה בנו תוכנית פעולה סדורה ושיטתית, שבבסיסה יסוד עתיק ומעוות שלפיו אם מישהו יצליח לסיים את העבודה ולמחוק את העם היהודי מעל פני האדמה תבוא הגאולה.
זו אמונה שמושרשת מילדות. מוטמעת ביסודות הנפשיים העמוקים ביותר, באופן שמוחק מהקורבנות כל צלם אנוש ומכשיר כל מעשה מפלצתי. בגרמניה הנאצית היו אלו חיילים לבושים בקפידה, שבשיער מסורק ומתוח ירו בקור רוח בילדים לצד אימותיהם מעל פתחם של בורות קבורה המוניים. בעוטף עזה, אותה שנאה מעוורת בשינוי אדרת, לא הותירה שום פתח לחמלה, להרהורי חרטה בקרב מחבלים מתועבים שלא עצרו ולו לרגע, מול מראה פוצע של אימא אחת מבועתת, שסוככה בסמיכה וגוננה על שני ילדים ג'ינג'ים שבכו בדרכם אל מותם האכזרי.
שנאת יהודים היא שנאת יהודים. אין לה הקשר. כמו אז גם היום היא יודעת להתעטף בתורות לכאורה מדעיות, או בנימוקים מלומדים. להיות מוכשרת בידי אנשים משכילים בחסות ערכים ומילים מכובסות מהלקסיקון הנאור. אבל האנטישמיות היא בסך הכול נגיף רדום שמתעורר לו בכל פעם במקום אחר. לובש ופושט צורות, מחליף שפות. גם בגרסת 2025 זו אותה אנטישמיות ישנה שרק מצאה לה חברים חדשים, עם אותם מאוויים אפלים.