יש רגעים שבהם מתבררת מהותה של מנהיגות. לא בדקלומים ולא בכותרות, אלא בהחלטות. התקיפה הישראלית בעומק שטח איראן, שפגעה בלב ליבה של מכונת הטרור האיראנית, היא פעולה אמיצה, מדויקת וחשובה. היא לא רק הישג מבצעי מבריק, אלא גם הכרעה מדינית שלוקחת אחריות על ביטחון אזרחי ישראל, כשלכולם ברור שאיראן לא תחדל לרגע ממזימותיה.
על כך ראש הממשלה ראוי לקרדיט, כי לא בכל יום מתקבלת החלטה כזו, ולא בכל יום עומד עם ישראל כאיש אחד מאחוריה. אולם, לא פחות מכך מגיע קרדיט לעם הזה, שידע גם בצל כאב וייאוש לשדר עמידה איתנה, לגלות אחריות ולשמור על גב זקוף. עלינו להצדיע לטייסי חיל האוויר, שברגע האמת שוב הוכיחו מהי שליחות, מהי מקצועיות, ומהי אהבת הארץ. הם, שחלקם הושמצו ונרמסו בשיח הציבורי, דווקא הם נושאים על גבם את פעולת ההרתעה המשמעותית ביותר של ישראל בעשורים האחרונים. צריך לומר זאת באופן ברור - הם לא אויבי הדמוקרטיה, הם מגיניה הנחושים ביותר.
אבל כאן גם מתחיל המבחן האמיתי, דווקא עכשיו, כשהקונצנזוס בציבור רחב כל כך, כשהרוב המוחלט מצדיע לצה”ל, לשב"כ, למוסד ולמקבלי ההחלטות, נפתחת בפני ראש הממשלה הזדמנות נדירה. זו הזדמנות לגלות לא רק אומץ ביטחוני, אלא גם אומץ מוסרי ובמקום לברוח מאחריות, במקום להטיל רפש במפקדים ובמערכות, זה הזמן לומר את המשפט שעד היום טרם נאמר על ידו באופן ברור - "אני נושא באחריות לשבעה באוקטובר. כשלנו ואני בראשם".
מנהיגות לא נבחנת רק בעוצמת התגובה אלא גם בכנות החשבון, ואם ראש הממשלה רוצה, ובצדק, את הקרדיט המדיני על ההחלטה לתקוף באיראן, אז הוא גם צריך ביושר לקחת אחריות על היום שבו הכול קרס. 7 באוקטובר היה מחדל מהדהד, ולא רק ביטחוני ומוסרי. 53 חטופים עדיין מוחזקים במעמקי עזה, הדרום עודו חבול, הצפון פצוע ומתוח עד כלות והחברה הישראלית עייפה ומדממת.
הזדמנות זהב לנתניהו
הישראלים לא מפונקים. הם יודעים לשאת כאב, אבל הם דורשים אמת. הם דורשים הנהגה ראויה ודורשים אחריות - וכשאין לקיחת אחריות, כל הישג אחר מתגמד.
אם הכישלון ב-7 באוקטובר הוא רק של הדרג הצבאי, אז גם ההצלחה באיראן היא רק של חיל האוויר, של המוסד ושל אמ"ן. אבל אם הקרדיט שייך לראש הממשלה, אז כך גם האחריות. וכעת, כשהעם מתייצב מאחורי הפעולה עם תמיכה חוצה מחנות וכשצה”ל מבריק, נוצר הרגע שמאפשר לנתניהו לעשות את הבלתי ייאמן – לומר את האמת, לשחרר אותנו ולפרוש. זו תהיה עבורו ההזדמנות להותיר אחריו התחלה לא כמעשה של חולשה, אלא של עוצמה; לא כבריחה מהכישלון, אלא כהובלת התיקון. נתניהו יוכל אז לפרוש מתוך יוזמה, מתוך אחריות, מתוך גדלות ולהותיר מאחוריו תשתית חדשה לאמון, לאחדות ולדרך אחרת.
העם הזה, שעבר כל כך הרבה, יודע להעריך אמת והוא לא שוכח, אבל הוא סולח כשיש אומץ להודות. הציבור בישראל מחפש, כמעט זועק, למנהיגות שאומרת "זה עליי, ועכשיו תמשיכו אתם".
הגיע הזמן לשגר לא רק טילים, אלא גם מסר; לא רק להכות את אויבינו, אלא לחבר את עמנו; לא רק לנצח מבצע, אלא לרפא עם; ובכך, אולי, נתחיל סוף סוף לסגור את אחד הפרקים החשוכים בתולדות המדינה - לא בשכחה, אלא באמת; לא בהדחקה, אלא באחריות; לא בקריסה, אלא בתקומה. לסיום אומר בכנות שהעדפתי הפעם לא לעסוק בשאלה החשובה והמתבקשת, שלא ניתן לחמוק ממנה, אם למבצע הנוכחי באיראן יש לא רק תכנון וביצוע להתחלה מדהימה, אלא גם תכנון לסוף נפלא, ולא מהסוג של עזה.