כבר יותר מחודש שאלפי ישראלים, בעיקר באזור המרכז, חיים את חייהם בבתי מלון. לא חופשה, לא הפוגה מהמציאות, פשוט גרים שם לאחר שטילים איראניים הרסו את הבתים שלהם לחלוטין. מה שמדהים בסיטואציה הזו, שהיא בכלל לא יוצאת דופן בישראל של אחרי 7 באוקטובר: בשנתיים האחרונות עשרות אלפים עזבו את בתיהם בצפון ובדרום, ועכשיו תורם של תושבי המרכז לזכות בחוויה המפוקפקת הזו של חיים מחוץ לבית, כשכל הקיום הפיזי שלך מצטמצם לחדר אחד.
היום אנחנו מציינים את ט' באב, יום חורבנם של שני בתי המקדש. כמובן שהדגש ביום הזה הוא על שני סוגים של בתים – ראשית בית המקדש עצמו, המרכז הרוחני החשוב ביותר בתולדות העם היהודי, שהיה קיים כמעט ברציפות לאורך אלף שנה, ובנוסף הבית שמסמל את הריבונות של עם היהודי בארצו. דווקא משה דיין, זה שמיהר להעביר את ניהול הר הבית לירדנים לאחר מלחמת ששת הימים, דיבר (או לא) בתחילת מלחמת יום הכיפורים על "חורבן הבית השלישי", כלומר סכנה לסוף העצמאות היהודית.
אבל מלבד הבית הלאומי, הגלות שנכפתה עלינו הביאה גם לחורבן של בתים פרטיים – טיטוס הרי לא הסתפק בבית המקדש וציווה לשרוף ולהרוס בתים רבים בירושלים. המראות המזעזעים של יישובים יהודיים שרופים הפכו מציורים של תקופת בית שני לתמונות שחור-לבן בזמן הפוגרומים, ולבסוף לשידור חי בטלוויזיה ב-7 באוקטובר.
כשחושבים על מה שקרה בעוטף עזה באותו יום (ומה שיכול היה לקרות ביישובי גבול הצפון), עולות בדמיון המשותף שלנו התמונות מירושלים של המאה הראשונה לספירה – אש, הרס, מוות, חורבן. יכולנו לראות באותם ימים כיצד ההרס הזה פורץ את כל מעגלי השייכות: המשפחות שנקרעו ונטבחו, היישובים שנהרסו, האזור כולו שנחרב וננטש, ולבסוף גם המדינה והחברה הישראלית שעמדה בפני השבר הגדול ביותר בתולדותיה.
אז מה המשמעות של אובדן בית פרטי? עשרים שנה בדיוק אחרי ההתנתקות, תושבי גוש קטיף ורצועת עזה יכולים להזדהות עם התחושה. אומנם זה התרחש בנסיבות אחרות לגמרי, אבל החיים בידיעה שהמקום הפיזי הבטוח והמוכר שלך נהרס הם קשים בכל סיטואציה.
נכון, בני אדם הם יצורים עם יכולת הסתגלות, ותמיד אפשר להתחיל מחדש ולהתאושש ממכות קשות, אבל העקירה הכפויה מתוך הבית הפרטי והקהילתי היא אירוע שמותיר צלקות עמוקות מאוד בנפשו של אדם, וגם בנפשו של עם. חילונים רבים אינם מבינים כיצד אפשר באמת להתאבל על אירוע שהתרחש לפני אלפיים שנה, ובטוחים שהעצב והמרה השחורה שאופפים את היום הזה הם לא באמת אותנטיים, אפילו קצת מזויפים. אבל השאלה היא אחרת: אם אנחנו מתאבלים על 7 באוקטובר, ועל השואה – איך אפשר שלא להתאבל על החורבן האולטימטיבי של בתי המקדש והעצמאות שלנו? הרי אם ליחיא סינוואר וחבריו, שרובם המוחלט כבר לא איתנו, הייתה פנטזיה אחת רגע לפני שהבעירו את כל המזרח התיכון בלהבות, היא בוודאי דיברה על שחזור של ט' באב, כולל ההשמדה והגלות.
החל מאותה שבת חורבן הבית הפך להיות מוחשי, ולא רק שייך לספרי ההיסטוריה, והעזיבה הכפויה של עשרות אלפי ישראלים במשך חודשים ארוכים אומנם לא הייתה גלות, אבל הייתה מכה מסוג אחר: פליטות בארצנו.
ועם כל זה, הקיץ הקשה שלנו מסמן השנה לא רק חורבן, אלא גם התאוששות. בשבועות האחרונים הושלמה כמעט לחלוטין התנועה ההפוכה שכל כך חיכינו לה מאז תחילת המלחמה: החזרה הביתה. יישוב אחר יישוב, קהילה אחר קהילה, משפחות, זוגות ואנשים מבוגרים שבו לבתים שלהם אחרי פרידה ארוכה. לא תמיד הבתים האלה חיכו להם: ביישובים מסוימים כמות הפגיעות הייתה כל כך גדולה עד שחלק גדול מהבתים התגלו כלא ראויים למגורים. גם בחלק מהבתים שעמדו שלמים ניכרו נזקי המלחמה. גינות הרוסות, רסיסים בקירות, חלונות ודלתות שזזו בגלל הדף, תשתיות מתפוררות לאחר שנה וחצי של חוסר שימוש – כל אלו בקושי נכנסים לסטטיסטיקה, אבל משאירים אותך עם תחושה קשה של חוסר ביטחון ורשימת מטלות בירוקרטית ארוכה. אבל למרות ההרס היישובים שוב חיים, ולאט לאט נפתחים עסקים חדשים, ובעוד חודש, כשייפתחו בתי הספר, נוכל לראות קהילות שלמות שנמצאות בתחושה שלא הכירו, תחושה של נורמליות – מציאות שבה הדברים קורים בזמן ובמקום בו הם צריכים לקרות.
אם נלך שנה אחורה, לפני פיצוץ הביפרים, חיסול נסראללה והמבצע הקרקעי בדרום לבנון (נדמה שכבר חלף עשור מאז כל האירועים האלה...) – חזרה לגבול הייתה אז חלום רחוק. יותר מזה, עתידם של יישובים שלמים שנמצאים ממש בסמוך לגדר או בטווח כינון ישיר של נ"ט היה מוטל בספק – הרי מי יבוא לגור כשמשגרי טילים מכוונים אל החלון שלו, וחוליות חיזבאללה יושבות במנהרות לחימה כמה קילומטרים מפתח ביתו?
כשגדי מוזס בן השמונים השתחרר אחרי יותר משנה של שבי בעזה, הוא אמר שמשימת חייו היא לבנות שוב את ניר עוז. את הבית הפרטי שלו, ואת הבית הקיבוצי. כולנו צריכים להצטרף למשימה הזו של גדי: זו השנה לבנות, זו השנה להפוך חורבן ליצירה חדשה.