"אלוהים שמור לי על המוח, עם הגוף אני אסתדר": גילה אלמגור בריאיון
"אם זה לא שורף בעצמותיך - אל תתקרב. זה ישרוף אותך": גילה אלמגור מכורה לבמות כבר מגיל 17 - ולא מתכוונת לעצור. עכשיו היא מנסה גם להצחיק ("אני חוגגת בחזרות"), ומודה: "אני רק עושה את עצמי שאני זזה בקלות". בין חזרה לחזרה, היא מספרת על תפקיד חייה על הבמות ובבית, ומדברת על הפגיעות מאחורי הקלעים "יש קול לשתיקה של שנים, ומי שעשה משלם גם באיחור"
"אלוהים הוא במאי", שבה ואמרה גילה אלמגור בפגישה שלנו ואני הסכמתי. לפני כחודשיים, אלמגור, עוד מעט בת 83, מעדה ונפלה ברחוב. ממש במקרה הייתי שם, כתבת תרבות שרואה גיבורת תרבות ברגע אנושי. סייעתי לה לקום ולהגיע הביתה, ונפרדנו עם הבטחה שנדבר בקרוב. "אלוהים הוא במאי, תראי איך הוא סידר את זה".
כעת אנחנו משוחחות בבית שלה, שממנו נשקף בחלון גדול הים התיכון. ברחבי הבית פזורות תמונותיו של יענק'לה אגמון ז"ל, אחד מאנשי המפתח בתיאטרון הישראלי והאיש שעמו בילתה גילה את מרבית חייה. היא מספרת כי השנתיים האחרונות היו קשות. לצד הקורונה, הסגרים, הפסקת העבודה וההתמודדות עם הבור שהשאיר אחריו שדרשה מאמץ רב.
"אלוהים טעה בכניסה שלי לחיים"
"כל הבית כבודו", היא אומרת. "בחדר השינה שלי יש תמונה שלו, בסלון התווספה תמונה גדולה, על שולחן האוכל יש ציור, בכל מקום יענקל'ה, איך שלא זזים. אין עוד אנשים כמו האיש הזה. הוא התיקון שלי, כי אלוהים טעה בכניסה שלי לחיים. ככה לא מכניסים ילדה לעולם - ביתמות, עם אימא פגועת נפש, עם כל הצרות ועם סוד שלא מדברים עליו".
"הנישואים הראשונים שלי היו כישלון טוטאלי", אלמגור נזכרת. "הייתי בת 18, זה היה מוקדם מדי. כל כך רציתי בית ויענק'לה אסף אותי חרס חרס. הייתי צורחת בלילות, הוא היה מחזיק אותי. תיקן אותי לאט לאט. הבעיה היחידה הייתה שהוא לא ידע לבקש ממני כלום. לאט לאט למדתי לתת גם כשהוא לא ביקש".
לפני כחודשיים גילה חזרה לבמה, עם ההצגה "הנוקמים, סיפור אהבה" שכתב וביים הילל מיטלפונקט. חסרונו של אגמון הורגש גם בחזרה למשחק. "הוא לא נתן לי לעלות לאף הצגה מבלי שהוא ראה חזרה גנרלית שלה. אם הוא היה בחו"ל הוא היה מגיע ללילה אחד, רואה ונותן לי רשמים. אני לא מאמינה לאף אחד, רק לו. במאים אני לוקחת בעירבון מוגבל, כי אני יודעת שהם רוצים שארגיש טוב".
"כשהתחתנתי בפעם הראשונה הייתי בת 18, זה היה מוקדם מדי. כל כך רציתי בית ויענק'לה אסף אותי חרס חרס. הייתי צורחת בלילות, הוא היה מחזיק אותי. תיקן אותי לאט לאט"
"הגר היא המשענת שלי"
"העלילה של ההצגה עוקבת אחרי עשייה של סרט על הבריגדה, על הנוקמים. היא מורכבת משכבות. הילל אדם של תחקירים כך שאין משפט שעוסק בקולנוע שהוא לא מבוסס. אני מאוהבת את המחזה, את התפאורה ויש צוות שחקנים נהדר. השורה התחתונה היא שאני אסירת תודה מאוד".
איך היה להעלות הצגה בלי ההערות שלו?
"היה נורא. אמרתי להילל שזו פעם ראשונה שאני עולה על הבמה מבלי שיענקל'ה צופה בגנרלית, וזה שאתה אומר לי 'תפקיד נהדר' ומסביב אומרים 'תפקיד נהדר' - זה נעים אבל זה לא זה. אני צריכה שיגידו לי מה ראוי לתקן, מה בסדר ומה לא".
איפה עוד את מרגישה את חסרונו של יענקל'ה?
"הגר, בתי, היא המשענת שלי יחד עם הילדים שלה והעובדה שיענקל'ה הוא חלק מהבית הזה, מקל עליי במידה מה. אנחנו מדברים אליו וצוחקים איתו, והוא היה מתבל את החיים בהמון הומור. אסור שההומור ייעלם מהבית הזה".
ובתיאטרון?
"הוא היה גלגל ההצלה של כמה מהמוסדות החשובים בישראל. הקים את תיאטרון בימות, הקים את בית ליסין, לא איבצ'ר ולא ציפי פינס. עם כל הכבוד, הם באו לדבר שאגמון הקים אותו מאפס ואת הבימה - הוא הוציא מהבתים אנשים שלא עבדו במשך שנים וקיבלו משכורת.
"כיום יש דברים שיש בהם הזנחה. דברים טכניים. אבל אני לא יודעת איך פותרים אותם, אני לא מנהלת תיאטרון. אנחנו תאגיד עירוני בכלל, אבל זה היה או לסגור או לעשות את זה. לאושרי הגדול, אחרי תקופה כל כך ארוכה שלא עבדתי אני עובדת גם בתיאטרון העברי ומה שהילל כתב לי ב'נוקמים' זו בונבוניירה".
"פחדתי - מה אעשה איתם? איך אשתלב?"
אמש, ערב העצמאות, היא עלתה על הבמה יחד עם הרכב ציפורלה, שאירחו אותה ואת השחקנית ליא קניג. בין מחמאה לבילי אייליש ("אני מאוד אוהבת אותה") ועוד כמה ל"טהרן" ו"חזרות" ("סדרות מופת, אני נהנית לצפות. סימסתי לנועה קולר אתמול בלילה"), היא מספרת על ההתרגשות לקראת האתגר: "זאת הברקה".
"אני גרופית של האנסמבל עוד מאז שהם עזבו את ניסן נתיב. הם מעוררי קנאה, יש להם רוח נעורים והומור מיוחד". בעבר קיבלה מהם הצעה, אבל קיבלה רגליים קרות. "פחדתי - מה אני אעשה איתם? איך אשתלב? כשהגיעה ההצעה לשיתוף פעולה עם ליא, אמרתי לה שנרגיש אם אנחנו יכולות להשתלב. זה פשוט נהדר, סוחף אותך".
איך הולך בחזרות?
"אני חוגגת. יש קטעים שאנחנו משתתפות בהם והם חושבים שזה יעבוד טוב מאוד על הקהל. לא נותר אלא לקחת את ההנאה שלנו ולקוות שהם צודקים. זאת הברקה, אני חושבת שזו החלטה טובה של הנהלת הבימה, שאולי זו הקובייה אולי שחסרה בין הקהלים".
איך העבודה עם ליא?
"ליא היא מלכה. את עומדת על יד אייקון. שחקנית ענקית. פרטנרית שאין דברים כאלה. מה שמאחד אותי איתה זה יחס אל המקצוע בקדושה. אל התיאטרון. מה שהיא ששכחה אחרים עוד לא התחילו ללמוד. היא נכס גדול".
"שונאת את המילה קריירה"
מה הסוד לקריירות כאלה ארוכות שנים? יש כאלה שמגיעים לגיל מסוים ופורשים.
"או שהמקצוע פורש מהם. אני שונאת את המילה קריירה. בואי נקרא לזה מסע מקצועי. אל המסע הזה - אם זה לא שורף בעצמותיך - אל תתקרב. זה ישרוף אותך. אם אתה לא מתמסר ויוצא למלחמה יום-יום על העשייה שלך, על המקום שלך, על מה שאתה עושה - אל תתקרב. זה מסע כל כך קשה שדורש הקרבה כל כך גדולה. תראי כמה אנשים במקצוע הזה נהרסו להם החיים הפרטיים".
היא ממשיכה ונזכרת: "בדור שקדם לדור שלי לא הביאו ילדים. דור המייסדים של הבימה ויתר על זה, כמעט רובם. אני זוכרת שכשאני הייתי שחקנית צעירה, אמר לי שחקן מאוד ידוע, 'למה שלא תעשי ילד?'. אמרתי לו שזו שאלה פרטית ושאם הוא לא היה מישהו שאני מעריכה, הייתי אומרת לו שהוא חייב לי סליחה. זה כמעט לא הולך יחד. כי כששרים שיר ערש ומספרים סיפור לפני השינה, אימא איננו, אבא איננו. הגר הייתה עומדת מול הדלת ולא נותנת לי ללכת ואומרת לי: ואם אני אמות?".
מה זה עשה לך כאימא?
"רגשי אשם. אם הייתי שואבת ממני אז את השומן ואת רגשי האשם, היית רואה שזה אותו דבר. נורא. זו תחושה איומה, אבל באמת אני פיניתי מקום ליענקל'ה, כי הקשר שלו עם הגר היה כל מה שחלמתי שאבא צריך להיות. יענקל'ה הביא לאבהות הזאת את כל החלומות שהיו לי על איזה אבא הייתי רוצה או מה הייתי מייחלת לעצמי".
"אם אתה לא מתמסר ויוצא למלחמה יום-יום על העשייה שלך, על המקום שלך, על מה שאתה עושה - אל תתקרב. זה מסע כל כך קשה שדורש הקרבה כל כך גדולה. תראי כמה אנשים במקצוע הזה נהרסו להם החיים הפרטיים"
"רק שלא ירגישו שאני לא יכולה"
במהלך המגפה גילה נדבקה בקורונה פעמיים. אחר כך פרקה את הכתף ולפני כחודשיים כאמור, נפלה. היא מדברת על משמעות הגיל בפתיחות, אין לה מה להסתיר. בעוד חודש תהיה בת 83. "הגוף שלי עבר כל כך הרבה מכות, נפילות, חבלות, זה ממש ככה. נפילות שקרו לי על הבמה, בכניסה לבמה. פרקתי כתף וחשבתי שאולי אוכל לסיים את המערכה.
"כבר הרבה זמן שלא עשיתי התעמלות, כי אני צריכה לחכות שהגוף שלי יתעשת", היא מודה. "התאמנתי לכל אורך השנים. אני רק עושה את עצמי שאני זזה בקלות, השעות האלה שאני על הבמה הן בבחינות 'רק שלא ירגישו שאני לא יכולה'. אבל זה קשה. שום דבר לא מובן מאליו. בעוד חודש אהיה בת 83 ואני על הבמה מיום ההולדת ה-17 שלי. מה לא עשיתי".
יש פחד שמלווה?
"אני מסתכלת על ליא קניג והמוח כל כך צלול. אני אומרת אלוהים - שמור לי על המוח, על הזיכרון, על הקוגניציה, עם הגוף אני כבר אנסה להסתדר. אני מאמינה שמישהו שומר עליי. אני תמיד חשבתי שאבא שלי - זה התפקיד שלו, הוא שומר עליי בכל מיני אירועים חשובים בחיי, התמונה שלו הייתה מוצפנת לידי ליד הלב. עכשיו זה גם יענקל'ה".
"מי שעשה משלם, גם באיחור"
ממרום המסע שלך, יש חשש על עתידו של התיאטרון הישראלי?
"אני תמיד אומרת בצחוק - אם צריך אני אשיר. אני כזו טוטאלית, מה שהתפקיד מחייב אני אעשה. יש שינוי כללי בגישה של מה הקניינים יאהבו. זה כנראה בלית ברירה. ללא ספק צריך להיאבק על איכות היום, אבל לפחות כשעושים את מחזות הזמר, זה באיכות טובה. פעם לא היו שחקנים שרים רוקדים, הודות לגרי בילו, זה קורה היום".
לצד השינויים בתכנים על הבמה, דברים לא נראים אותו דבר גם מאחורי הקלעים. מהפכת MeToo, למשל.
"קרה פה דבר נפלא, שיש קול לשתיקה של שנים. הקול הוא כבר לא קול, הוא זעקה. ומי שעשה משלם, גם באיחור. בדור שלי הגוף שלנו היה הפקר. אלא אם כן היית חתול רחוב כמוני, ששרטת את מי שהתקרב, שנתת בוקס למי שהתקרב. שחקן בכיר נגע בי, עכשיו חושבים פעמיים או שלוש או אולי יותר".