יוני רועה: "המחאה חצתה את גבול הטעם הטוב, המנהיגים צריכים להתעורר"

הזמר והיוצר יוני רועה הוציא החודש שיר בשם "איזה עולם", המביע דאגה מהמתרחש בימים אלה במדינתנו. רועה, שעומד מאחורי אחד משירי המחאה הכי פופולריים שידענו, "איזו מדינה", משתף בחששות שלו בריאיון ל-N12: "אני רואה שהמצב הולך ומחמיר והעם נחצה לו". 

"השיר 'איזו מדינה' רלוונטי ואקטואלי כבר 40 שנה", הוא אומר. "הוא נכתב ב-1984 כשהייתה כאן קטסטרופה אחרת; הבורסה נפלה, הייתה אינפלציה של מאות אחוזים. אנשים קרסו. אבל זו הייתה בעיה קולקטיבית, לא ימין ולא שמאל, כל העם נפגע. לכן גם הפוליטיקאים עשו כל מאמץ כדי להיחלץ מהספינה הטובעת הזאת". 

"זה שיר מחאה בולט, ציני מאוד, מילים קשות לצד מנגינה שמחה", מוסיף רועה. "הפעם, 'העולם הזה', שהוא שיר מחאה גם כן, לא כל כך בועט כמו 'איזו מדינה', אלא יותר דואג. שיר שנכתב מתוך פחד שאנחנו הולכים להרוס את כל מה שבנינו. בכל הופעה לצערי, כשאני שר את השורה 'יש לנו שרים, רק כסא רוצים' מתוך 'איזו מדינה', אני רואה איך אנשים מזיזים את הראש כמו אומרים 'נכון, נכון'. כאילו כלום לא קרה, כאילו כלום לא השתנה". 

אילו אמירות מדאיגות אותך כיום?
"מצד אחד הקריאות לסרב פקודה, אמירות ש'צריך לעבור ממילים למעשים' ומהצד שני העקשנות של המנהיגים מימין שלא לעצור רגע ולדבר. זה מפחיד, זה מטריד. אני אומר לעצמי, אם הצלחנו לדבר עם האויבים שלנו, עם אלה שרצו להרוג אותנו - בינינו לבין עצמנו אנחנו מסרבים לעשות את זה? 

"אני בן שישים ואני לא זוכר תקופה כזאת. כתבתי ספר שחקר את המוזיקה והתרבות הישראלית והים תיכונית מתחילת המאה הקודמת ועד שנות ה-2000. פגשתי במחקר במחאות של הפנתרים השחורים, ואדי סאליב וקטסטרופות אחרות. אבל שום דבר לא בקנה מידה הזה. לכן, החלטתי לכתוב על המצב. הפשטות והצניעות שהייתה מנת חלקנו והייתה מנת חלקו של העם הזה במשך אלפי שנים אבדה לה, לטובת אגו מטורף של פוליטיקאים חסרי מעצורים שכל זכות הקיום שלהם היא התלהמות". 

מה דעתך על ההפגנות?
"הליך דמוקרטי מפואר וחייב שזה יהיה תמיד כשמשהו לא נראה לנו במדינה דמוקרטית. אבל לקחת את זה לקיצון, למקומות של אלימות, למדורות באמצע כביש מהיר, מחאת הייטקיסטים, טייסים - זה כבר לפגוע במדינה שלנו. זה הרי ייגמר באיזשהו שלב, הם יהיו חייבים להגיע לעמק השווה אבל תוך כדי פגענו בחוסן שלנו. האויבים מבחוץ רואים טוב, טוב מה שקורה פה והם בטח אומרים לעצמם שישראל זה לא כצעקתה, אפשר לפורר אותם בקלות. אני חושב שהמחאה חצתה את גבול הטעם הטוב". 

אתה מפגין?
"לא, אני מפגין דרך השירים שלי והיצירה שלי ודרך הראיונות שאני עושה ברדיו ובטלוויזיה. אנחנו אנשי הרוח, התרבות, צריכים להביא לעם את הכישרון שקיבלנו, את המאחד, את המרגש, את המרגיע. מלחמת הרוח תנצח. אני מצפה מאומנים גדולים, שיש מאות אלפי מעריצים לעשות משהו, לשיר, להגיד. שמעתי את שלמה ארצי עם עידן עמדי והתרגשתי עד דמעות. בתוך מחול השדים פתאום שמעתי: 'אחים אנחנו'".

נשמעה ביקורת שהם בעצם לא אמרו כלום, שהשיר רך מדי.
"ביום שהפוליטיקה תיכנס גם לעולם התרבות - אבוי לנו, יהיה אפשר לסגור את הבסטה. אסור לאגו של פוליטיקאים להיכנס לשם, מה ציפו משלמה ארצי, שייקח באמירות שלו צד אחד? הוא של כולנו. הוא קונצנזוס".

יש אומנים שמגיעים להופיע בהפגנות, למשל קורין אלאל וגלי עטרי ששרו את "אין לי ארץ אחרת" בהפגנה במוצאי שבת בשבוע שעבר.
"אם הן באות ושרות שיר שכתב אהוד מנור שלא לוקח צד כזה או אחר, אלא שיר שאומר ששום דבר לא שווה שנאבד את המדינה שלו, זה מסר חשוב. ברגע שהזמרות באות ושרות את זה מול עשרות אלפי אנשים עם רעל בתוך הראש ואש בתוך העיניים, זה גורם לאנשים לחשוב".

רעל בתוך הראש ואש בתוך העיניים? אלה אנשים מודאגים.
"כולם מודאגים, הרוב אכן מוחה ודואג אבל יש קומץ קטן מאוד של קיצוניים. מאה-מאתיים קיצוניים שיש להם רעל בתוך הראש, שרוצים לעשות פה קטסטרופה. פשוט ככה. אלה שדוחקים בשוטרים, מדליקים אש על הכביש, הם לא באים להזדהות. מחאה צריכה להביע הזדהות אבל בנועם, בתרבות, לא להתלהם. כואב לי לראות את זה". 

מה חשבת על השוטר שזרק רימון הלם בהפגנה במרכז תל אביב?
"זה מצער, זה מפחיד, אבל אני גם לא יכול לשפוט את השוטר. צר לי כשאני רואה את זה, כשיהודי נאבק ביהודי. זה פשוט לא ייאמן". 

מה היית מצפה מהפוליטיקאים?
"להעיף את האגו לקיבינימט, להתקשר לנשיא ולהגיד לו - אנחנו מוכנים לבוא, להתפשר ולהגיע לעמק השווה כדי לעצור את הבלגן הזה. הם היו צריכים לעשות את זה כבר אתמול. יהיה פה אסון אם לא נעצור, יקרה פה דבר נוראי".