כשבאים לכתוב ביקורת על הופעה של עידן עמדי, צריך קודם כל ולפני הכל להביא בחשבון את "החיים השלמים בשנה אחת", ציטוט שלו, שעברו על הזמר האהוב. מה זה אהוב, כוכב נערץ וגיבור מהולל שחירף נפשו. אחרי שהופיע בפעם הראשונה מאז פציעתו הקשה ברצועת עזה, בהופעה שבחר לקיים בעיר הולדתו ירושלים, המשיך עמדי אמש (ראשון) להיכל "תוצרת הארץ" במתחם אקספו בתל אביב כחלק מסדרת הופעות שבהן נמכרו 60 אלף כרטיסים בתוך שעות בודדות. בקהל, עם ישראל במלוא הדרו, אפשר היה למצוא כמה סוגים של טיפוסים - כאלה שרכשו כרטיסים כי הם מעריצים שרופים (הצעירה שהתעלפה בהופעה קודמת של עמדי וחזרה עם שלט "הפעם אני לא אתעלף", הכוונה אלייך), ההמון שנחשף לסיפור של עמדי בשנה החולפת ומזהה בו את פניה היפות של מדינת ישראל, וכאלה שהם גם וגם.
עמדי, שציין בשבוע שעבר את יום הולדתו ה-37, הפציע לחיינו בעונה השמינית של "כוכב נולד" שבה הגיע למקום השני. כבר בשלב האודישנים הוא ביצע את השיר "כאב של לוחמים", אחד הלהיטים הגדולים שלו, שגם נכנס לאלבום הבכורה המצליח שלו שהוציא ב-2011. מאז ועד היום, עמדי המשיך לשרטט אותו קו מוזיקלי מוכר, בטוח, ששבה את ליבם - ובעיקר ליבן - של מאזינות רבות. תרמה לכך גם תדמית הזמיר החתיך.
כשבאים לכתוב ביקורת בהיבט המוזיקלי בלבד של עמדי, קשה שלא להבחין בניפוץ הקו המוזיקלי הזה, אולי נוסחה, שעבדה לעמדי עד היום ההוא, 7 באוקטובר. אבל אז השמיים קרסו והחיים התהפכו, ואת מי בכלל מעניין כרגע שירים ואלבומים כשמחפשים את המילים? בפתח ההופעה אמש, כמו בתסריט, הוא חזר על הטקסט שאיתו פתח בירושלים את הערב הראשון במסגרת סיבוב ההופעות שחוגג את חזרתו לבמות.
"חשבתי הרבה מאיפה מתחילים ערב כזה. אולי ב-8 בינואר (2024) בשעות אחר הצוהריים. הגעתי לבית החולים שיבא שרוף ומפויח, מורדם ומונשם, על תג היד שלי נקבע השם 'אלמוני בן 22'. זוכרים את זה? חיים שלמים בשנה אחת. אתם שואלים מה עוברים בשנה כזו? מתים - ואז לפתע זוכים שוב בחיים. מודים לאל הטוב שהרסיס פספס בשני מילימטרים את חוט השדרה שתוכל שוב ללכת. ואז רבים איתו ממש בבוקר שאחרי שלקח אליו את החברים. ואז מנסים לקום מהצער, מהכאב, ניתוחים, טיפולים, רופאים, מסיבת עיתונאים אחת. ופוף. אתה בבית בחדר. מתחיל לאכול את השברים".
עמדי, שמשרת במילואים ביחידת הסיור 3600 בחיל ההנדסה הקרבית, נפצע קשה בלחימה ברצועת עזה בראשית 2024. הוא הובהל לבית החולים, ובמסיבת עיתונאים שקיים לאחר שלושה שבועות עם שחרורו מהמרכז הרפואי, כשלפניו עוד שיקום ממושך, עמדי הדגיש שכדי "לבנות את האמון במערכת המדינית והצבאית, עלינו להשיב את כולם הביתה". רק כעבור יותר משנה, נזכה לראות את אמילי דמארי, קית' סיגל, עומר שם טוב וחטופים אחרים מתאחדים בדמעות עם משפחותיהם. יותר משנה אחרי, הקריאה של עמדי עדיין רלוונטית באופן מצער: 63 חטופים מוחזקים בשבי, בהם עשרות בני אדם חיים שעדיין ממתינים שהמדינה תבצע את המשימה הבסיסית והבהולה ביותר כרגע - להחזיר את כולם הביתה.
21 שירים הרכיבו את הסט ליסט בהופעה, מתוכם שבעה חדשים מאלבומו הטרי "סופרמן" שכתב בשנה האחרונה בצל המלחמה, ובמהלכו חזר לכל תחנות חייו. עמדי הסחבק סירב להצעה להשיא משואה בטקס יום העצמאות האחרון, וגם במהלך שנוי במחלוקת לכאורה, אולי תמוה בעיני גורמים מסוימים, הוא עדיין מצליח לקרב בין לבבות אנשים. לכן, גם כשבאים לכתוב ביקורת על הופעה של עמדי, ויש אכן הצעות לשיפור - זה נראה חסר סיכוי מראש. האיש לא בקונצנזוס, הוא הקונצנזוס עצמו.
כאב של לוחמים עדיין קיים. אנחנו תקועים בלופ אין-סופי, בדימום איטי ומתמשך
יחסית לשנים הרבות שעמדי נמצא בתעשייה וגדל בתוכה, שיריו - מ"חלק מהזמן" ועד "בזמן האחרון" - עשויים להישמע למאזין בקצה בדיוק כמו אותו טקסט ואותה מנגינה. האלבום "סופרמן" ושיר הנושא בפרט מציגים לפתע את עמדי באור אחר. אפל יותר, אבל גם כזה שלא רק שר, אלא אפילו מראפרפ בתמיכתו ובהפקתו המוזיקלית של רביד פלוטניק. ובימים כתיקונם, כשהחיים ישובו למסלולם, אולי אפשר יהיה להרחיב יותר בנושא על הדרך של עמדי ב-14 השנים בתעשייה. אבל בשנה אחת, שבה חיים שלמים חולפים מול עיניך, שנה שבה הוא כתב צוואה לילדיו, כל זה הופך להבל הבלים.
כשעמדי ניגן אתמול על הפסנתר את "כאב של לוחמים", אותו השיר מהאודישן ב-2010, לפני מבצעי "עמוד ענן" ו"צוק איתן", לפני כל ימי הקרב, ההסלמות הקצרות והקשות, השיגורים והאזעקות, שכמעט נשכחו מול שבת אחת שבה לא הייתה מדינה ולא היה צבא, אי אפשר שלא לחשוב - אנחנו תקועים בלופ אינסופי, בדימום איטי ומתמשך. כאב של לוחמים ושל האומה כולה עדיין קיים, עדיין יש צרחות ודם על המדים. עמדי נע על הבמה בחופשיות, הוא לחץ ידיים לאנשים רבים שביקשו לחלוק לו כבוד, הביאו לו זרי פרחים והגישו לו דגלים שנשאו את פניהם של הרוגים ונרצחים במלחמה. עמדי הציג אותם לקהל, והיו יותר מדי שמות ורגעים כאלה.
במעבר חד מדי, כמו מיום שבו מחזירים בארונות את גופותיהם של הילדים התמימים כפיר ואריאל ביבס ו-48 שעות לאחר מכן צוהלים על חזרתם בחיים של שישה חטופים אחרים, ההופעה של עידן עמדי הייתה תמונת ראי לחברה מוכת יגון שלא מוכנה לוותר על התקווה. הוא הזכיר את חבריו שנהרגו במלחמה - אלכסיי שמקלוב שנפל בקרב על תחנת המשטרה בשדרות, עקיבא יסינסקי וגבריאל בלום שנהרגו בתקרית שבה נפצע עמדי, ואלירן יגר שנהרג בקרב ברצועה. בקהל נכחו בני משפחתו של יסינסקי, שעלה לישראל מאוקראינה כנער בתחילת שנות ה-2000 והוריו עלו בעקבותיו.
יסינסקי, אחד מחבריו הקרובים של עמדי, נהרג באותו פיצוץ תחמושת של צה"ל שבו נפצע קשה הזמר. כשמשפחתו הוקרנה על מסכי הענק באולם, הקהל כולו נעמד על רגליו ומחא כפיים ממושכות. קולו של עמדי נשבר כמה פעמים לאורך הערב, אבל זה כבר היה רגע השיא שבו התקשה לעצור את הדמעות ופרץ בבכי, רגע לפני ששר וניגן את "זוכר כמעט הכל". אי אפשר להישאר אדישים לתמונה זו, וגם לא לנרמל את המספר הבלתי נתפס של החללים שנהרגו מאז פרוץ המלחמה בזמן שניסו למכור לנו את אשליית "הניצחון המוחלט".
"אולי אני הייתי הרופא של עידן עמדי, אבל עידן עמדי הוא הרופא של המדינה"
לקראת סוף המופע הרגיש עמדי בנוח לשלב כמה שירים מהז'אנר השמח והמרומם. באחד הקטעים במהלך הערב שבהם חשף תיעודים חדשים מתהליך השיקום, אמר הזמר: "אני לא רואה איך אני עולה לבמה עוד פעם ומבדר אנשים". ההופעה של עמדי אכן לא הייתה מבדרת. רוב רובה היה מותאם לזרימת הדם הלאומית, לצד שירים בודדים שניסו להניע את הקהל לרקוד ולהעלות בו חיוך. גם זה הצליח.
והיו גם כמה תודות מיוחדות - בהן לד"ר יורם קליין, מנהל היחידה לטראומה וכירורגיה קריטית במרכז הרפואי שיבא, שקיבל לידיו את עמדי ביום הפציעה והציל את חייו. הוא ישב בכיסא לידנו, וזמן קצר לאחר מכן עם סיום ההופעה ניגשה אליו אחת מאותן מעריצות שרופות של עמדי, שאמרה לקליין: "תודה דוקטור, מה היינו עושים אם לא היית מציל אותו?". הוא השיב בצניעות: "לא דוקטור, רק יורם. אולי אני הייתי הרופא של עידן עמדי, אבל עידן עמדי הוא הרופא של המדינה". השיקום של עמדי, שבוודאי היה מוותר על המעמד והנסיבות שבגינן נפגש עם הקהל אתמול, הוא במידה רבה גם השיקום שלנו. עוד ארוכה הדרך להחלמה, אבל אם לשפוט לפי חבר המושבעים אמש, כשלפניו עוד שבע הופעות נוספות, עמדי ללא ספק תורם לכך ברוחו ובקולו.