מי שאוהב את הקולנוע הישראלי צריך לקוות ש"ההילולה 2: החתונה" ינחל הצלחה גדולה. הקולנוע המקומי לעולם לא יהיה בריא וחסון בלי כותרים מסחריים מצליחים, לא באמת; קרנות יכולות לספק הנשמה מלאכותית למה שנקרא "סרטי איכות", פסטיבלים בינלאומיים יכולים לספק ליצירות כאלו חשיפה משמעותית ואפילו תהילת עולם, אבל הכל מתחיל מאנשים שקונים כרטיסים לסרטים שמדברים בשפה שלהם, שבאים מתוך התרבות שלהם. דרך הפריזמה הזאת, "ההילולה 2" (תזכורת: קודמו משך ב-2023 בערך 700 אלף צופים) הוא צינור חמצן הכרחי. ואם כבר חמצן, אז באותה נשימה אגיד ששנאתי כל שנייה ממנו - ושזה לגמרי לא סותר. אבל תקציר תחילה.
מדובר אומנם בהמשכון, והוא חוזר אומנם לאותה חבורה - פרוספר אסייג (שלום אסייג), החברים שלו מהשכונה ובני משפחתו - אבל אין שום קשר לעלילת הסרט המקורי, מסע לנתיבות שהסתבך עד כדי כך שבמקום להגיע להילולת הבאבא סאלי נחטפו אסייג ושות' לעזה (לעולם, אבל לעולם לא אתגבר על זה שזאת אשכרה הייתה העלילה של קומדיה ישראלית מקיץ 2023). הפעם הסיפור הוא על החתונה של אירמה (ענבל גלאם), שאמורה להיערך בגאורגיה - בכפוף לכך שיסתדרו אלף ואחד עניינים, החל בשאלת יהדותו של החתן וכלה בריקושטים של נחיתת המשלחת הישראלית בטביליסי.
ההסתבכות המרכזית ב"ההילולה 2" מתחילה כשהחבורה של פרוספר מפסידה עשרות אלפי דולרים בקזינו, חוב לכמה מהטיפוסים היותר מלחיצים בבירה. מרגע זה ואילך החבר'ה מתפצלים, והשאלה אם אכן תתקיים חתונה היא כבר לא רק עניין משפחתי-הלכתי, אלא גם סוג של מותחן קומי - הישראלים התמימים/ חמדנים נגד הגאורגים המאיימים/ מגוחכים.
לשני הערוצים העלילתיים המרכזיים של הסרט יש פוטנציאל קומי, אבל הוא לא מתממש בשום אופן, מפני שהכתיבה העצלה (שלום ודניאל אסייג, אור כהן) לא מנסה בכלל ליצור סיטואציות קומיות. היא מסתפקת בזה שאנשים מתבטאים בצורה מגוחכת, מה שהולך יד ביד עם האופן שבו משחק כמעט כל הקאסט. הכל מוגזם, הכל במבטאים ו"קולות".
בדיוק ראיתי השבוע את העונה השנייה של "אור & קסם" בדיסני+, שמתעכבת לא מעט על דמותו המושמצת-בצדק של ג'אר ג'אר בינקס מפרקים 1-3 של "מלחמת הכוכבים": זאת הייתה דמות שדיברה מצחיק במקום להגיד דברים משעשעים וזזה מצחיק במקום להיקלע לסיטואציות משעשעות, וזה היה בלתי נסבל. זאת בדיוק הייתה גם החוויה שלי עם הרוב המוחלט של הדמויות ושל השחקנים בשני סרטי "ההילולה" (ובשניהם יוצאי הדופן היו אסייג עצמו ואוולין הגואל, שלתחושתי פשוט מבצעים תפקידים. לא אומרים לעצמם "אני צריך להצחיק", גישה שהרגה מבחינתי את "ההילולה" ומחרבת גם את ההמשכון).
אבל כל זה לא רלוונטי. גם לא התלונות הרבות שלי על הבימוי של יריב הורוביץ ו(שוב) אסייג - ברצינות, מה עושים בסרט הגרוטסקי הזה כל השוטים האוויריים האלגנטיים האלה של הנוף הגאורגי? קיבלתם מימון ממשרד התיירות שם? - או התחושה שלי שמדובר לא במחווה לסרטי הבורקס, אלא סתם בבורקס, פשוט עבש. כאילו לא התקדמנו מילימטר מהימים של ההומור העדתי-סקסיסטי. זה לא רלוונטי מפני שזה "ההילולה", זה הקטע. זה מה שהיה בסדרות "שנות ה-80" ו"שנות ה-90" שעליהן הוא מבוסס, זה מה שאנשים באים לראות. והשאלה אינה מה חושב על זה מבקר קולנוע שמלכתחילה לא מתחבר לקו ולסגנון, אלא איך מגיב לזה הקהל. כי זה כל הסיפור בקולנוע מסחרי, על אחת כמה וכמה כשאין לו שום יומרות מלבד לספק בידור עממי.
"ההילולה" היה להיט במונחים של מכירת כרטיסים, אבל נדמה לי שהוא מעולם לא הפך לסרט מצוטט או זכיר במיוחד. מגיע ליוצריו ולמפיציו קרדיט על יצירת עניין ותורים בקופות, אבל קשה לדעת מה חשבו והרגישו הצופים שעמדו בתורים האלה בדרך הביתה. אם הם היו מרוצים, הם יגיעו לסרט ההמשך. אם הם יהיו מרוצים גם ממנו, הם יספרו לחבריהם ויהיה לנו בידיים להיט מהסוג שהקולנוע הישראלי משווע לו בשנים האחרונות (רק כדי לסבר את האוזן: ברשימת 25 הסרטים הישראליים הנצפים בכל הזמנים, "ההילולה" ו"לשחרר את שולי" הם היחידים שהופקו אחרי שנת 1986). אם "ההילולה 2" ידשדש בפתיחה, זה כנראה יעיד על כך שהחבר'ה מהתורים שהוזכרו לעיל לא חזרו מאוד מבסוטים; אם הוא ידשדש גם בהמשך, זה יעיד על כך שזה קרה שוב. ואלה המדדים היחידים שיש להם משמעות כאן, לא הביקורת שלי או של מי מעמיתיי.
בסיכומו של דבר, כמבקר וסתם כצופה אני חושב ש"ההילולה 2" הוא סרט איום ונורא. מצד אחד לא מצחיק, מצד שני מתעקש להתבוסס בסגנון שהוא אשכרה אזיקים, כלא תרבותי מיושן ומצחין. אבל בתור אחד שרוצה שיהיה לנו כאן קולנוע חי ונושם, אני בעד הסרט הרע הזה ובעד כל סרט ישראלי אחר שעשוי לגרום לישראלים לצאת מהבית. ואגב, זה גם סרט נתמך-קרן, ספציפית קרן רבינוביץ'; סתם שיהיה לכם בראש בפעם הבאה שידברו כאן על רפורמות נדרשות במימון סרטים.