"הרדיו הודיע שהיטלר עולה, אני זוכר את התגובות של המשפחה, של ההורים", מספר דוד סיבור בן ה-91, שהיה בן 7 כשהחלו הגירוש והרצח ההמוניים של היהודים בארצו סלובקיה, שהייתה אז מדינת חסות של גרמניה הנאצית. דוד נולד בבירה ברטיסלבה ב-1934, ועד היום הוא זוכר את ימיו תחת הכיבוש הנאצי. במסגרת המיזם "מעלים זיכרון" הוא נפגש עם הזמרת והשחקנית הערבייה-ישראלית ואלרי חמאתי וסיפר לה את סיפור הישרדותו הבלתי ייאמן ומה שעבר עליו באותם ימים אפלים.
"יום אחד שוטר נאצי תפס אותי ולקח אותי למשטרה", הוא נזכר. "ראיתי במשטרה 30 יהודים עם הטלאי הצהוב, אני לא הסכמתי לשאת אותו. וראיתי שם את יוז'י, הדוד שלי. ואז הביאו שני קומנדקרים, העמיסו אותנו, ולקחו אותנו לרכבות. ידענו שזה למחנות ריכוז, אושוויץ, בירקנאו. נסענו ברכבת ויוז'י לחש לי, 'קפוץ, קפוץ'. קפצתי, נחתּי על השלג. הסתובבתי והלכתי בין השיחים. זה שקפצתי מהמכונית הציל אותי".
"יצר ההישרדות הניע אותי"
במשך יממה התחבא דוד בין השיחים – וכך החל מסע ההישרדות שלו, מסע שנמשך שלוש שנים. "הייתי לבד", הוא אומר, "רציתי לחיות – זה הציל אותי". באותו זמן חלק מבני משפחתו התחבאו, ואחרים נשלחו למחנה הריכוז טרזיינשטט, ואילו הוא עבר מבית לבית, נאלץ לשמור על זהותו בסוד וניצל בזכות אנשים טובים שפגש.
לקריאת כל כתבות מגזין N12 לחצו כאן
לאחר השחרור הוא פגש את אימו, סבתו ודודו יוז'י, ששוחררו בידי הצבא הרוסי. דוד עלה ארצה בגיל 14, בשנת 1949. אשתו, שעלתה איתו כילדה בעליית הנוער, נפטרה ב-2008. יש לו שני בנים, עומרי ועידו. לאחר שאשתו נפטרה עבר להתגורר בתל אביב.
אחד מהבתים שבהם התחבא היה של משפחה נוצרית דוברת הונגרית. "מאחורי הבית הייתה חזירייה", הוא מספר. "יום אחד הגיעו שוטרים נאצים ודפקו על הדלת, אחרי שמישהו הלשין שיהודי מתחבא בבית. ראיתי את השוטרים הנאצים וקפצתי לחזירייה דרך חלון קטן. שם, בין החזירונים, התחבאתי. היה סירחון אימים. זה הציל אותי. יצר ההישרדות הניע אותי. הייתי לבד".
"אני לא רוצה שתבכו"
"ההורים שלי התחבאו במקום אחר. מה שהחזיק אותי הוא הרצון לחיות", אומר דוד בשיחה שערך עם חמאתי במסגרת המיזם "מעלים זיכרון", של חברת מטא (Meta) בישראל ועמותת "שם ונר". זו השנה החמישית של המיזם, שנועד לחבר את הדור הצעיר לעדויותיהם ולסיפוריהם של ניצולי השואה ולשמור את הזיכרון בעבור הדורות הבאים.
לפרויקט התגייסו שורה של אומנים ומשפיענים ברשתות החברתיות. הריאיון עם דוד התקיים במפגש שלו עם חמאתי. "זה מרגש", אומר דוד על הפרויקט. "זה מפגש חברתי על רקע קשה שמדברים בו והופכים אותו למשהו אנושי ואופטימי. מעט מאוד עוד יכולים לתת עדות חיה מהשואה. אני עוד זוכר, ואני יכול לספר. אני מופיע גם בבתי הספר בצ'כיה. דווקא בגלל האופי של החיים היום בארץ, עם הרבה מאוד דאגה בלב, יש חשיבות לזה שיוצרים מהדברים הקשים תקווה. אני לא בוכה. אני לא רוצה שתבכו. אני מספר את הסיפורים שלי בהומור".
"מה עושים 3 גברים יחד על קש?"
דוד ממשיך לספר על התקופה שהסתתר: "הייתי אצל משפחה עם תנאים לא מי יודע מה, אחר כך עברתי למשפחה שאין לה ילדים ומשם שוחררתי בידי הצבא הרוסי. הייתי בן 10. עד אז התחבאתי לבד, במקום ללא סככה. במין מבנה של קש וגזם של גפנים. בעלת הבית הביאה לי אוכל, לבנים לחמם את הרגליים. היה לי ספר על אינדיאנים שקראתי כל הזמן. ידעתי מה קורה בחזית.
"יום אחד הגיעו אבא והבן שלו וישבו איתי. מה עושים שלושה גברים יחד על קש? היה חורף, שלג, לא היה אפשר לצאת. היינו צריכים לעשות פיפי. אז אני, ספורטאי צעיר, אמרתי לבעלת הבית שתביא לי צנצנת. וצלפנו על הצנצנת. עשינו תחרות בינינו, תחרות ספורטיבית, של מי עשה הכי הרבה פיפי. זה מה שאני רוצה, שתחייכו, שהדור הצעיר יחייך ויצחק. גם היום אני אומר: עם כל הדברים שקורים, אין לנו ברירה".
"אני לא יודע מה יהיה פה. מטבעי אני אופטימי. אבל אני לא שולט במה שקורה, לא שואלים אותי, לא שומעים אותי. אני מכיר את נתניהו באופן אישי מלפני הרבה מאוד שנים. הוא לא יקבל את קולי, הוא לא השתנה. יש לי מנהיג שיש לו אופי כזה. זה מדאיג אותי".
"סמל של תקומה"
"זה מפגש מאוד מרגש ומעורר השראה", אומרת חמאתי על המפגש עם דוד. "אנחנו שומעים על אנטישמיות או חווים אותה – ולשמוע עדות של שורד שואה בתקופה כזו – יש לזה משמעות אחרת. למרות כל האבסורד שבדבר, אני מרגישה שזה נותן תקווה לדור שלי. לראות אדם כמו דוד, שעבר חמש שנים של תופת, של שואה – זו תקומה, הוא סמל של זה".
כמי שאיננה יהודייה, את מרגישה שהחיבור שלך לנושא מגיע ממקום אחר?
"החיבור שלי הוא החיבור שיש לכל ישראלי. אני ישראלית, אני חיה במדינה הזאת לצד העם היהודי שמבחינתי הוא גם העם שלי. דווקא בתור מישהי שהיא לא יהודייה, לבוא ולתת לזה מקום ולפתוח את הנושא בפני המגזר והקהילה שלי – זה מאוד חשוב. זו ההיסטוריה שלנו ועלינו לשמוע את זה, להיות מעורבים ולהקשיב לעדויות חיות לפני שהן לא יהיו כאן".
עד כמה את חושבת שלדור הצעיר היום, דור הטיקטוק, יש סבלנות לשמוע את העדויות של הניצולים?
"נושא השואה הוא נושא שמטופל יפה מבחינה חינוכית. אז אני כן חושבת שדווקא לבני הדור שלי יש את הסבלנות לנושא הזה, אבל עדיין יש מקום לעוד. לדור הצעיר יותר, שאולי יש לו פחות סבלנות, הפרויקט הזה עוזר להנגיש את הנושא במקומות שבהם הוא חי, במקומות שבהם הוא צורך את המידע שלו".
איזה מסר את מקווה שהמפגש והפרויקט יעביר החוצה?
"המפגש הזה תופס אותי בכל מיני מובנים. ברמה האישית, הפעם הראשונה ששרתי בחיי הייתה במסע לפולין. שרתי את 'התקווה' ואת 'ארים ראשי'. שרתי כשמאחוריי מחנות ריכוז, מחנות השמדה. אותי זה מחבר בצורה הכי עמוקה לדבר שאני הכי מאמינה בו – לאומנות, למוזיקה ולתקווה שהיא מביאה איתה. את החיים, את השמחה. החיבור לדוד מפגיש אותי עם ניצול שמצא נחמה באומנות ובמוזיקה. אני מתחברת לזה מהמקום שלי, של לגלות את הייעוד שלי, להיות זמרת".