בעיצומו של סיבוב ההופעות הגדול ביותר בקריירה שלו, דייוויד דריימן היה חייב לעצור הכול - ולהגיב. סולנה של להקת "דיסטרבד" בדיוק צפה בסולן להקת "גרין דיי", בילי ג'ו ארמסטרונג, מכיר בכאב של הילדים הפלסטינים - וכאבם בלבד - על במת הפסטיבל הנחשב קואצ'לה שבדרום קליפורניה. דריימן, למוד קרבות הסברה, החליט להושיט יד מקרבת והזמין את הקולגה לשיחה פתוחה ומלאת כבוד הדדי: "אני רוצה שתהיה לך הזדמנות לשמוע את הצד הישראלי/יהודי של המלחמה הנוראית הזו. אני פנוי לדבר איפה שלא תהיה, בלי שיפוטיות".
זו הייתה רק התבטאות אחת לצד מחוות פרו-פלסטיניות ואנטי-ישראליות אחרות בפסטיבל, שלמרבה הצער, הבורות והאטימות משטחות את הסכסוך במילה אחת: "ג'נוסייד", או "פאק ישראל", אם הם ממש השקיעו. גם לכך הגיב דריימן ושיתף מסר: "פאק חמאס, 'פרי פלסטיין' זו הונאת זכויות אדם. בספק אם הייתם מוחאים כפיים כמו כבשים אם זה היה פסטיבל הנובה והייתם נטבחים כמו כבשים".
View this post on Instagram
View this post on Instagram
זו ממש לא הפעם הראשונה שדריימן בן ה-52, יהודי אוהד ישראל וסולן להקת ההבי-מטאל האמריקנית הוותיקה, מתייצב לצד מולדת משפחתו - ומגנה מוזיקאים כגון רוג'ר ווטרס שמדברים בקלות דעת על מלחמה שמעולם לא היו חלק ממנה. רגע לפני שהתיישבנו לשוחח, ציינו בפני דריימן כי קיים סיכוי לא קלוש שניאלץ לקטוע את הריאיון בגלל ירי מתימן - ובניגוד לרבים אחרים הוא מבין ומודע לכך. "זה כבר הפך לנורמה בישראל בימים אלה", הוא אומר.
"תמיד ניסו לתקוף אותי אישית"
דיוויד משוחח איתנו מביתו במיאמי, אך זה רק לכמה ימים. הוא ושלושת חברי הלהקה האחרים - הגיטריסט דן דונגן, המתופף מייק וונגרן והבסיסט ג'ון מויר - תרים את ארצות הברית לאורכה ולרוחבה במסע הופעות לרגל 25 שנה לאלבומם הראשון, The Sickness. הם ניגנו בין היתר במדיסון סקוור גארדן בניו יורק, ובסתיו גם יגיעו לשורת ערים באירופה ובבריטניה. על פניו, עיתוי רגיש ובעייתי לנקוט עמדה ולהתבוסס בבוץ הישראלי-פלסטיני, שעלול לגבות מחיר. דריימן לא שותף לקביעה הזו.
"אתה יודע, זה מעניין. אנחנו בעיצומו של סיבוב ההופעות הכי מצליח בקריירה שלנו, כל ההופעות עד כה סולד-אאוט מהיום הראשון. זה קורה בכל מקום שאנחנו מגיעים אליו, ואנחנו מופיעים מול 20-15 אלף איש בכל לילה ושוברים שיאים במכירת מרצ'נדייז. לא נראה שזה משפיע עלינו לרעה", הוא מצהיר. "ברור שיש אנשים בצד השני של המתרס שניסו לתקוף אותי אישית. הם תמיד ניסו. תנועת ה-BDS כמעט מעניקה לגיטימציה למה שהאנשים האלה עושים. הכותרת BDS נשמעת כמו שם של ארגון שצריך לקחת ברצינות, כשבפועל הם בדיחה מוחלטת".
"בעיניי זה יותר הנרטיב של השנאה שרץ ברמה גלובלית. זה לא רק BDS, זה כבר הרבה מעבר למה שמייסד התנועה עומר ברגותי ושאר האידיוטים שלו ייסדו. אני חושב שזה נטוע עמוק מאוד ואנחנו רואים את זה מתפתח בקנה מידה עולמי, את האופן שבו אנשים מרוויחים כסף מהפצת שנאת יהודים בכל העולם. זו תקופה מאוד מפחידה, וזה דורש עמוד שדרה, כוח רצון ואומץ כדי להמשיך למרות כל הרטוריקה והאיומים. זה לא קל, וזה יכול להיות מאוד בודד".
"הרגשתי שנמנעים ממני כמו מגפה"
איך המצב הזה כן השפיע עליך?
"עכשיו אני צריך לשלם על אבטחה אישית - משהו שמעולם לא הייתי צריך לעשות לאורך הקריירה שלי. תמיד הייתי די עצמאי, אבל עם כל הרעל שמושלך מסביב, זה פשוט חכם שיהיה מישהו ששומר על הגב שלך באופן קצת יותר צמוד מהרגיל בימים אלה. זה הפך להיות חלק מהאופן שבו אנחנו מתכננים את סיבובי ההופעות שלנו, זה נשזר בתוך הדרך שבה אנחנו צריכים לפעול. אז כן, זה בהחלט שינוי וכזה שאנחנו לא בדיוק רגילים אליו. קשה לנווט במים האלה, אבל אני לא יודע אם אני מפסיד שיתופי פעולה פוטנציאליים כי אנשים פשוט לא אומרים לי את זה בפנים".
עם זאת, דריימן מצביע על אירוע חריג שהתרחש בטקס פרסי המוזיקה של iHeartRadio בחודש שעבר בתיאטרון דולבי שבהוליווד. "שמתי לב להבדל משמעותי כשהגעתי עם סיכה צהובה, דיסקית חטופים ועם עוד כל מיני סמלים פרו-ישראליים עליי. זה הרגיש כאילו התקשורת נמנעה ממני כמו ממגפה. הרגשתי את זה לגמרי. אז האם יש מחיר שצריך לשלם? כן. אני חושב שכל מי שמביע עמדה בצורה פתוחה ונוכחת משלם מחיר. אבל המחיר בצד השני הוא בעיניי הרבה יותר כבד".
"אי אפשר לשתוק מול גל השנאה והאנטישמיות הכי חמור שראיתי בחיי. אני רק מאחל שיהיו עוד אנשים כמונו בתעשיית הבידור, עוד אנשים שיהיו מוכנים לענוד סיכה אדומה (הקוראת להפסקת אש בעזה) על החליפה שלהם באוסקר, אבל גם סיכה צהובה שקוראת לשחרור החטופים. לא מעט מהחטופים הם אזרחים אמריקנים, בעלי אזרחות כפולה או כאלה שבאו ממדינות אחרות, ולכן רמת הצביעות פשוט בלתי נתפסת בעיניי. הסלבריטאים היהודים בהוליווד לא מדברים הרבה, יש כמה בודדים כמו השחקן אדריאן ברודי, שהיה לפחות אמיץ כדי להוקיע אנטישמיות בנאום קבלת האוסקר שלו. יש את דיוויד שווימר, שהיה נועז מספיק, ויש את גל גדות, תודה לאל על קיומה".
אנשים חוששים לאבד את העבודה והקריירה שלהם.
"אני הייתי יותר מודאג מלאבד את הנשמה שלי. האם זה הולך להשפיע עליך כך או כך? כן, אבל או שאתה מתייצב למען משהו או שאתה תיפול מכל דבר. זה כל כך חשוב לא לתת ליושרה ולמוסר שלך להתרסק מול בריונות. אני באמת מעדיף להיעלם, להיטמע בכלום, מאשר לא להיות מסוגל להסתכל לבן שלי בעיניים ולומר לו מה, שאנחנו לא יהודים? שאנחנו אלה שמתקפלים מול בריונים? שאנחנו נכנעים לשנאה הארסית הזו? לא, ככה אנחנו לא חיים. אז אני מנסה פשוט לשמש דוגמה שאני מקווה שהוא יוכל להיות גאה בה".
"הלוואי שכולם היו מרגישים ככה והיו מוכנים להסתכן. אני מבין למה הם לא. אלה לא רק הקריירות שלהם שבסכנה, זה האיום על החיים עצמם. אנחנו לא מאיימים על אנשים באלימות, אנחנו לא אומרים שנפגע במישהו או במשפחה שלו אם הוא לא ישתוק. אבל זה בדיוק איך שהצד השני פועל. ואנחנו במיעוט עצום, אלף מול אחד, אז זה יכול להיות מאוד מפחיד ומרתיע. אני אישית לעולם לא אכנע לזה, אני מעדיף לפרוש מהתחום שלי מאשר להתכחש למורשת שלי, לעם שלי ולערכים שלמענם אנחנו אמורים להתייצב. בעיניי, זה תפקידו של כל אדם שיש לו מצפון מוסרי שלם. לא חייבים להיות אומן ולא חייבים להיות מפורסם, צריך פשוט להיות בן אדם ולהבחין בין טוב לרע".
השיר שגרם להמוני ישראלים לבכות
דיסטרבד, שהוקמה בשיקגו באמצע שנות ה-90 ואליה הצטרף דריימן כמה שנים לאחר מכן, הוציאה כבר שמונה אלבומי אולפן. חבריה הופיעו פעמיים בארצנו חובבת המטאל, כשהפעם האחרונה הייתה ב-2023, חודשים לפני תחילת המלחמה. Hold on to Memories ("היאחזו בזיכרונות"), שיר מקורי שהוציאה הלהקה ב-2018 כחלק מאלבומה Evolution, נחשב לאחד האהובים על מעריציה.
באחד הימים הקשים והטעונים ביותר שידעה ישראל מאז 7 באוקטובר, אותו שיר אנונימי לאוזן המקומית הגיע כמעט לכל בית במדינה. השיר הושמע בהלווייתם של שירי, אריאל וכפיר ביבס, שנרצחו בשבי ברצועת עזה וגופותיהם הושבו ארצה. זה היה השיר שאיתו ביקש אב המשפחה, ירדן ביבס, לחתום את מסע ההלווייה, ובתוך ימים הוא קפץ - לצד שירי מטאל אחרים שהושמעו באותו טקס - לראש מצעד השירים הוויראליים בספוטיפיי ישראל.
כשלדריימן נודע שהשיר נוגן בהלווייה, הוא העלה סרטון מכמיר לב לרשת שבו פנה ישירות לבעל ולאב השכול: "ירדן היקר מאוד, שלום אחי. אני מצטער כל כך על האובדן שלך. כל עם ישראל בוכה איתך היום. תמשיך 'להיאחז בזיכרונות' של ילדיך ואשתך האהובה. כולנו נעשה כך, וכל עוד נשמור אותם בזיכרון שלנו, הם יישארו כאן. אני מקווה שהזיכרונות מילדיך ואשתך, שירי, אריאל וכפיר, יהיו ברכה עבורך תמיד. עם ישראל חי, אחי, תהיה חזק".
View this post on Instagram
איך התחושה כשהמוזיקה שלך היא חלק מהאסון הכי גדול וכואב של אדם אחר?
"ארי אנגל מעמותת 'קהילה יצירתית למען שלום' (CCFP) פנה אליי לראשונה בעניין הזה. הוא סיפר לי שירדן מעריץ של המוזיקה שלנו ורצה להשמיע את השיר בהלוויה. זה פשוט הימם אותי. זה היה רגע מאוד סוריאליסטי מבחינתי, רק לדעת שמשהו שאנחנו יצרנו יהפוך לחלק מהסיפור של העם שלנו כמו שזה קרה. זה מעורר ענווה".
"החוסן של ירדן ביבס מעורר השראה"
"אני בקשר די קבוע עם ירדן", הוא מגלה לנו. "דיברנו ביום שאחרי ההלווייה. נתתי לו את המספר שלי. אנחנו שומרים על קשר, רק אתמול שלחנו אחד לשני הודעה. ידעתי שהשלושים נגמר, ורציתי לוודא שהוא בסדר. הכוח והחוסן שלו מול האימה הזו מעוררים השראה. זה גיהינום להתמודד איתו, ואני לא יודע איך הוא מצליח. באמת שלא".
"כל מה שאני יכול לעשות זה להציע כוח, תמיכה, להיות קול שהוא שומע, להיות אוזן שהוא יכול לשפוך אליה את הלב, ולנסות להיות חבר בשבילו ובשביל המשפחה שלו בדרך הכי טובה שאני יכול. זה קשה בכלל לעכל שאנחנו חלק מכל זה. זה מדהים אותי בכל פעם מחדש עד כמה מוזיקה יכולה להגיע רחוק, וכמה עוצמה יש לה עבור אנשים".
מה ירדן שיתף אותך?
"כמה הוא אוהב את השיר. הוא סיפר שהוא ואריאל היו שומעים הרבה רוק כבד באוטו, בנסיעות משותפות, ושהם היו עושים יחד את תנועת 'קרני השטן' (רוק און). הוא גידל את הילדים שלו על רוקנרול, וזה משהו שאני אישית גאה בו מאוד. זה שבר לי את הלב".
מה הייתה ההשראה לכתיבת השיר הזה מלכתחילה?
"השיר הושפע במקור מהסרט 'קוקו' של פיקסאר, שנכתב בהשראת האופן שבו התרבות המקסיקנית מתייחסת ל'יום המתים' שלה. בכל שנה, כשהמועד הזה מגיע, העניין הוא לזכור את היקרים לך ולשמר את הזיכרון שלהם. לשמור את הרוח שלהם חיה כל עוד אתה אוחז אותם בלב ובנשמה שלך, וזוכר את הרגעים היפים שזכית לחלוק איתם".
מאז ההלוויה, ביצעתם שוב את Hold on to Memories על הבמה?
"לא, מאז לא. אני לא בטוח מתי תהיה הפעם הבאה, כי כרגע אנחנו באמצע סיבוב ההופעות לציון האלבום הראשון שלנו אז הזמן מוגבל וזה לא חלק מהסט-ליסט. זה לא אומר שאנחנו לא יכולים להוסיף אותו לחלק השני של ההופעה אם נרצה, אבל כרגע זה לא בתוכנית. אני חושב שכשנחזיר אותו לבמה, זה יצטרך להיות ברגע הנכון וזה בהחלט יהיה רגע מיוחד. נרצה לשקף את מה שהשיר הפך להיות, ואת סוג הכלי המרפא שהוא הפך להיות בשביל ירדן ומשפחתו. ננסה למצוא את הזמן והדרך המכובדת לעשות את זה".
החזרה לאותו אלבום, אחרי 25 שנה, מעלה את השאלה מה שומר על הלהבה של הלהקה בוערת, ולדיוויד הייתה תשובה חד-משמעית: "היצירה והיכולת להמשיך להיות יצירתיים ולכתוב מוזיקה. זה מאוד מטהר וטיפולי עבור כולנו. אנחנו באמת אוהבים את זה, ומדובר כנראה בחלק האהוב עליי בתהליך, חוץ מההופעות עצמן. זה תמיד מרגש ברגע שאתה מצליח לפענח את השילוב המיסטי הזה של תווים, מקצבים וכל המרכיבים שנכנסים בזה, כדי ליצור שיר שנתקע לאנשים בראש, שנוגע בהם או מחזק אותם. זה אתגר מבורך תמידי בשבילנו ואנחנו אוהבים את זה".
גרסת כיסוי מפתיעה לשיר The Sound of Silence של סיימון וגרפונקל, הרצועה המצליחה והמזוהה ביותר של השניים שיצאה באלבום הבכורה של הצמד מ-1964, חשפה ועדיין חושפת את דיסטרבד לקהלים חדשים.
מה גרם לכם לבצע קאבר רוגש וגועש לשיר העדין הזה?
"תמיד הייתה לנו נטייה לעשות קאברים. אנחנו אוהבים, ובילינו הרבה זמן בבחירה של שירים מהאייטיז. כשחשבנו על הקאבר שאנחנו רוצים לעשות באלבום הספציפי ההוא, אני עודדתי את כולם להרחיק לשנות ה-60 וה-70. המתופף שלנו, מייק, הוא זה שהציע את השיר וזה מיד התחבר לכולם. אני חושב שפול סיימון אמר בעצמו ששינינו אותו מספיק שהוא כמעט הפך לשיר שלנו. הוא אחד מכותבי השירים הפוריים ביותר בכל הזמנים, באמת מבריק".
"זו בחירה מאוד מרתיעה. זה רק אחד מהשירים הכי מפורסמים בכל הזמנים, אחד הלהיטים הכי גדולים אי פעם. ויש הרבה 'טהרנים' שם בחוץ, שהיו מתעקשים פשוט לא לגעת בו. אז כן, זו הייתה משימה מאתגרת ורצינו להטביע עליו את החותם שלנו במידה שתהפוך אותו לשיר שלנו, אבל מבלי לחרוג ממה שהפך את המקור למדהים כל כך. זה היה אתגר, ולמרות הכול, הוא עדיין עוצמתי, רלוונטי ועבר כל כך הרבה וריאציות וגלגולים והוא ממשיך להתאים לכל כך הרבה סיבות ורגעים היסטוריים שונים, ואני ממשיך להיות המום עד כמה הוא הגיע רחוק".
"האתגר תמידי, מי שאומר אחרת משקר"
אין ספק שהקול שלך ייחודי מאוד ודורש ממך עוצמות גבוהות. אתה ניגש היום לשירה אחרת בהשוואה לשנות ה-2000?
"הו כן, זה שונה מאוד. הייתי רוצה לחשוב שהשתפרתי במה שאני עושה. זה היה כרוך בהרבה אימונים. זה אימון מתמשך, למען האמת. אתה אף פעם לא באמת מפסיק. יש שני דברים כזמר בדרכים: אתה אף פעם לא מפסיק להתאמן, ואתה אף פעם לא מפסיק ללמוד. ואתה מקווה שלאורך הדרך, אתה גם משכלל את המלאכה שלך. תראה, הגיל משפיע, הזמן שאתה בדרכים משפיע. כמות השירה שלי עכשיו לעומת פעם גם היא משפיעה. היום ההופעות שלנו נמשכות כשעתיים, ופעם בתחילת הדרך היו לנו רק 50-45 דקות של חומרים. אלבום אחד בשלמותו, וזה כל מה שיכולנו לנגן. היום יש לנו כ-150 שירים בקטלוג, אז זה נהיה קצת יותר 'מסובך' בימים אלה".
ואיך אתה שומר על הקול שלך? איך נראית שגרת האימונים?
"זה כולל הרבה. בשבילי, וכנראה גם עבור רוב הזמרים שם בחוץ, הרבה מאיתנו סובלים ממה שאפשר להגדיר כ'מחלת זמרים' שנקראת ריפלוקס - החזר חומצי קיבתי-ושטי. אצלי זה כרוני, אז אני חייב לשמור על דיאטה קפדנית ולהיות זהיר מאוד. אני לא יכול לאכול ארבע שעות לפני הופעה, לא יכול לאכול שעתיים לפני השינה. חייב להימנע משוקולד, קפאין ואוכל חריף. ביום של הופעה אני בדרך כלל גם נמנע ממוצרי חלב כי זה יוצר ליחה במיתרי הקול. כל בוקר מתחיל באימון קול ויש תרגילים קוליים רבים שאני עושה לאורך כל היום. ב-24 שעות אני שותה כמות מים שאנשים שותים בשבוע. אני גם עושה אימוני כוח וסיבולת כל בוקר. זה המון והאתגר הוא תמידי. כל מי שאומר אחרת, אם הוא באמת עושה את זה ברצינות, פשוט משקר".
במהלך הריאיון מגיח סמואל, בנו בן ה-11 של דריימן.
אתה אוהב את המוזיקה של אבא שלך?
"כן, מאוד. הופעתי עם אבא שלי", הוא משיב, ואביו מוסיף: "כן, הוא עלה לבמה איתי במדיסון סקוור גארדן בניו יורק לפני כמה ימים, ושר אחד מהשירים שלנו".
הסבא המומחה לחבלה - והסבתא שהתפרסמה
באופן כללי, אתה מאמין שאומנים צריכים לדבר? או שעדיף שהמוזיקה תדבר במקומם?
"אני מאוד השתדלתי לשמור על הפרדה בין ההופעות שלנו לבין הפעילות שלי כאקטיביסט. אני רוצה שההופעות שלנו יהיו רגע של בריחה מרעשים חיצוניים ומהטירוף של העולם, רגע שבו אף אחד לא צריך לדאוג בקשר לפוליטיקה או לחשוב מי בצד של מי. כולם מאוחדים דרך הכוח של המוזיקה. אני חושב שאנחנו עושים הבחנה מאוד ברורה בין שני העולמות האלה. ניסינו לפחות. אבל מה שאני עושה כאינדיבידואל, חייב להיות נאמן ללב שלי ולמשפחה שלי שעדיין יש לי אלפים מהם בישראל. ההורים שלי, המשפחה של אחי, דודים, בני דודים, בכל מקום".
"אני מגיע ממשפחה בת שני דורות של צנחנים", דריימן מגלה. "סבא שלי היה מומחה לחבלה, יש לו יותר עיטורים מצה"ל ומהמדינה ממה שאני יכול לספור. הוא היה מעורב במאבק למען חירות העם שלנו עוד לפני שמדינת ישראל בכלל נוסדה. סבתא שלי, ציונה, עלתה לישראל מתימן בתחילת המאה ה-20".
היא אפילו הופיעה על שער של מגזין "לאישה".
"נכון, היא הופיעה בתמונה עם מכנסיים קצרים ותת-מקלע מסוג 'סטן' ביד. אני חושב שסבא שלי, שהיה אדם דתי מאוד, לא אהב את זה שיש תמונות של אשתו עם מכנסיים קצרים בשער כזה, ולדעתי הוא הצליח איכשהו לגרום שהתמונה הזו תימחק מהארכיון המקורי של העיתון. אני לא יודע איך הוא עשה את זה, אבל היא באמת הייתה שם. אני זוכר שראיתי את התמונות כשהייתי קטן, והלוואי שיכולתי למצוא אחת מהן היום".
View this post on Instagram
"המשפחה שלי הייתה חלק מהסיפור, סבא שלי ניהל את העיתון 'המודיע', המשפחה שלנו בנתה את מלון 'פנינת דן' בירושלים שעומד היום נטוש ליד שער יפו, וממשיך לעמוד שם כך כבר שנים על גבי שנים", הוא מסביר. "יש לנו קשרים עמוקים והיסטוריה עצומה עם מדינת ישראל, ועם עם ישראל בכלל, אז אני חייב לכל הפחות להיות נאמן לזה. אני לא יכול להתכחש לזה". ביוני האחרון הוא הגיע ארצה להיפגש עם משפחות חטופים וסייר בין היתר בקיבוץ בארי, כדי לראות וללמוד במו עיניו את מה שהתחולל בשבת ההיא.
"זה רק הופך אותי ליותר יהודי"
בנוסף לרקע ההיסטורי העשיר בארץ, דריימן עונד בגאון שרשרת מגן דוד. כשהוא נשאל על החיבור שלו לזהות היהודית, ואם הדבר השתנה לאורך השנים, הוא משיב: "אם כבר - זה רק התחזק. זה מעניין איך שונאי היהודים בעולם, והאנשים האלה שמתפרנסים מהפצת פילוג, חושבים שאם הם יגבירו את השנאה, זה יגרום לנו להירתע ולהתחבא. מבחינתי, זה עושה ההפך. זה רק הופך אותי ליותר יהודי ורק מגביר את הגאווה שלי במי שאנחנו".
"לא הנחתי תפילין כל כך הרבה כמו שעשיתי בשנה וחצי האחרונות ביחס ל-15 השנים שלפניהן. זו תחושת מודעות אחרת כששמים אותך פתאום תחת זכוכית מגדלת, כשפתאום אתה נרדף כמו שאנחנו היום, זה מחזק אותך באיזושהי דרך מוזרה. זה קצת כמו הדימוי של הביצה בפסח - כשהיא נכנסת למים רותחים, היא מתקשחת. ככה גם אנחנו ואני בהחלט משתדל לחיות ככה. אני לא היהודי הכי דתי בכל מה שנוגע לשמירת מצוות, אבל יש לי תחושה עמוקה שהקדוש ברוך הוא מסכים עם מה שאני עושה ומי שהפכתי להיות בחיים האלה. אני משתדל כמיטב יכולתי להיות קידוש השם מהלך, נושם וחי, בכל יום מחיי ואני אמשיך להשתדל לעשות את זה".
מזמירות שבת - להבי-מטאל
צד אחר בקריירה המוזיקלית שדריימן זנח בצעירותו הוא החזנות. "אני שר מאז שהייתי ילד קטן, תמיד אהבתי זמירות שבת ונהגו לבקש ממני סולו. האנשים סביבי תמיד העריכו את הקול שלי מגיל צעיר מאוד. כשהתבגרתי והתחלתי ללמוד בישיבה, התחלתי גם להתאמן. הובלתי את כל התפילות - שחרית, מנחה, ערבית, הימים הנוראים. עשיתי את זה במשך כמה וכמה שנים. אני אוהב את המנגינות היפות, את השירים המיוחדים שיש במסורת שלנו. אני חושב שהם מהממים".
אתה עדיין שר אותם לפעמים?
"זה מצחיק. לפעמים כשאני מבצע חימומי קול, אני עובר בראש על מנגינות של הימים הנוראים. במקלחת, למשל. לא באמת שר את המילים, רק מזמזם את ההרמוניות".
לעולם הרוק והמטאל אין בכלל נקודות משיקות עם היהדות. הרגשת זר במרחב הזה?
"רוב הקריירה שלי ורוב החיים שלי".
אז אולי אתה בכלל גשר בין העולמות.
"אני מקבל את זה בברכה יותר ויותר".
פתחנו את השיחה עם סיבוב ההופעות הגדול לרגל 25 שנה לאלבום הבכורה שלכם. בהתחשב בכל מה שקורה עכשיו, אתה רואה את הלהקה חוזרת לישראל בעתיד הקרוב?
"לא בעתיד הקרוב. בשנתיים הקרובות אנחנו מתמקדים באירופה ובארצות הברית בלבד. חברת 'לייב ניישן' ישראל וגם המפיק שוקי וייס בדעה שעדיף להמתין קצת. אנחנו מתכננים לקחת פסק זמן מהופעות ב-2027 אז ייתכן שנעשה משהו אז, אבל קרוב לוודאי שהמועד הכי מוקדם שזה יקרה בו יהיה 2028. כך שייקח קצת זמן".
"רק ככה אתה באמת יכול להחלים"
בהופעה יוצאת דופן לפני כשנתיים פרץ דריימן בבכי כשחשף את התמודדותו עם התמכרות, דיכאון ואובדנות, בהם שקעו כמה מחבריו המנוחים - סולן להקת "לינקין פארק" צ'סטר בנינגטון, סולן "סאונדגרדן" כריס קורנל, וסולן להקת "סטון טמפל פיילוטס" סקוט וילנד.
מה גרם לך לדבר על זה בפומבי ואיך קיבלו את זה המשפחה, החברים והמעריצים?
"הם היו מודאגים, ובצדק. אבל אני חושב שרק כשאתה מחבק את הפגיעוּת שלך, ונותן לרעל לצאת החוצה, רק אז אתה באמת יכול להחלים. זה החלק הכי חיוני בתהליך טיפולי. והטיפול הכי טוב שלי תמיד היה הבמה, לכתוב את השירים האלה ולבצע אותם. בתקופה של חושך גדול, המוזיקה הייתה מקור עצום של אור וריפוי עבורי. זה עדיין ככה, בכל יום".
גם בשבילנו. לסיום, דיברנו על Hold on to Memories - באילו זיכרונות אתה רוצה שאנשים יאחזו כשהם יחשבו עליך או על דיסטרבד?
"אני מקווה שהם יזכרו שזה עזר להם לעבור תקופות קשות בחיים, שזה גרם להם להרגיש חזקים יותר, שזה עזר להם לעשות סדר מול כל הקשיים שהחיים זורקים עלינו. ואם נהיה ממש בני מזל, אולי כמה שירים שלנו ייתקעו בראש של כמה אנשים".