אחרי שקטפו בשנים האחרונות שלל פרסי אמי, גלובוס הזהב ושבחים נוספים, יוצרי "גברת מייזל המופלאה" ו"בנות גילמור" חוזרים השבוע עם סדרה חדשה באמזון פריים - "אטואל", או "כוכבת", שאותה מובילה השחקנית הבריטית-צרפתייה שרלוט גינסבורג. בשפת הבלט "אטואל" הוא התואר המתייחס לבלרינה המרכזית באנסמבל, ובסדרה היוצרים איימי שרמן-פלדינו ובעלה דן פלדינו אכן חוזרים לעולם הבלט, שאותו ביקרו לראשונה לפני למעלה מעשור בסדרה Bunheads שלא שרדה יותר מעונה אחת.
גינסבורג, בתפקיד יוצא דופן עבורה שמצריך תזמון קומי והומור פיזי - לא אלמנטים שאנחנו רגילים לקבל ממנה על המסך - מגלמת בסדרה שכבר חודשה לעונה נוספת את ג'נביב, מנהלת שעומדת בראש אנסמבל בלט פריזאי ומציעה לעמית אמריקאי שלה להחליף בין הלהקות. ליהוקה של גינסבורג נחשב בגדר הימור, כמי שמזוהה בעיקר עם דרמות וכבר זכתה בעבר בפרס השחקנית בפסטיבל קאן ובשני פרסי סזאר.
"זאת התנסות ראשונית עבורי והשתדלתי להביא איתי כל מה שיש לי", מספרת השחקנית בריאיון ל-mako, "בהגדרה של הדמות היא לא אמורה להיות בעלת רקע אנגלי לדוגמא, שזה מרכיב שניכר מאוד במבטא שלי באופן טבעי. אני גם לא רגילה לדלג בין אנגלית לצרפתית בטקסט ונהניתי מההזדמנות. עשיתי תפקידים קומיים בצרפת אבל מעולם לא בפרויקט דובר אנגלית, וזה משהו ייחודי שעזר לי להתאהב בדמות יותר מכפי שחשבתי בהתחלה.
"מעל הכל אני בשלב בחיי שבו אני פשוט רוצה ליהנות. סרטים רציניים ודרמות מסבים לי סיפוק והנאה מקצועיים, אבל זה מאוד מלהיב כשפתאום יש קונטקסט הרבה יותר קליל ומשוחרר. קיוויתי גם לרקוד, ולדמות יש רקע בבלט וגם אני רקדתי בעברי, אז זה הרגיש מאוד מתבקש. שלחו אותי לחוג בלט עם אחותי נטשה, שגדולה ממני בשש שנים, הייתי כולה בת 4, ואחרי שנה היא החליטה שנמאס לה אז שתינו הפסקנו את החוג. לכן סחבתי עם השנים איזה תסכול שלא יכולתי לרקוד, כי אני חושבת שפיזית הייתי בנויה לכוריאוגרפיות המורכבות של בלט. מתחילת ההפקה היוצרים הבהירו לי שזה לא ממש בתכניות, וזה קצת ביאס אותי. אז תיעלתי את כל האנרגיות הפיזיות להומור הפיזי בסצנות מסוימות. ובסופו של דבר כן הרגשתי משוחררת בתור הדמות. נתנו לי את הביטחון גם כשפישלתי בסצנה והיינו צריכים להתחיל מחדש. והשיגעונות שלי התקבלו באהבה על הסט".
נהדר לראות אותך בכזה תפקיד בלתי צפוי, כזה פיזי וקומי, למה בחרת בו?
"בגלל כל הדברים האלה, בגלל שזה לא היה צפוי. לא ידעתי כמה אהנה. הפגישה עם דן ואיימי גרמה לי לרצות לעבוד איתם, הכל השתלב יחד והתרגשתי לקבל פרק זמן ממושך עם דמות. בדרך כלל בעבודה על סרט יש לך אך ורק חודשיים עם הדמות, אבל הפעם היו לרשותי תשעה חודשים, שמונה פרקים עם דמות שגיליתי, מצחיקה, קיצונית, מביכה ודרמטית. היה לי כיף איתה. המסע של הדמות לא היה ברור לי לגמרי בהתחלה, אבל אהבתי את הכתיבה. זה מזכיר לי את הפרק הזה מ'חברים', כשג'ואי מבין שעומדים להעיף אותו מאופרת הסבון שבה הוא משחק, הוא אמור ליפול בבור של מעלית ומנסה לצאת מזה. אז היו לי כאלו מחשבות - האם הדמות שלי עומדת להישאר עד הסוף? הרגשתי שייתכן שאני על סף הכחדה, ובמקביל היה ריגוש שלא הכרתי ומתח עד הרגע האחרון של מה עוד צפוי לקרות לך".
זה נדיר למצוא כזה תפקיד בשלב הזה של הקריירה?
"כן, כמובן. קשה בעיניי למצוא חומרים טובים, סרטים טובים, בין אם בצרפת או במקומות אחרים. יש לי פריבילגיה להיות מאוד בררנית - וזה נפלא, כי אין לי אף פעם מספיק זמן לעשות את הסרטים שאני באמת רוצה לעשות וליצור מוזיקה, הכל לוקח זמן רב ואני עובדת לאט, כך שזאת גם סיבה חשובה".
את מרגישה שיש דמיון בין הדמויות שלך לבין מי שאת במציאות?
"בחיים האמיתיים אני לא צריכה להעמיד פנים", היא צוחקת, "אבל בהחלט ישנם דברים דומים, כי הדמות צריכה לרצות את המושכים בחוטים ומרגישה שזה עלול לעלות לה בעבודתה אם אנסמבל הבלט בניהולה לא יצליח. וגם בתור שחקנית יכול להיווצר מצב שלא תתאימי לתפקיד בסרט, ויחליפו אותך. משם שאבתי השראה לדמות, מחוסר הנוחות, מהתחושה שלא הכל מובטח, רק שעבורה זה יותר מורכב כי היא מסתירה את מה שעובר לה בראש. היא מציעה צעדים מרחיקי לכת, אבל לא באמת בטוחה בעצמה כמו שנדמה לאחרים".
הסדרה שופעת שחקנים מהסדרות האחרות של היוצרים, צפית בהן?
"צפיתי ב'גברת מייזל המופלאה', והודות לבת האמצעית שלי אליס-ג'יין נחשפתי גם ל"בנות גילמור". עם בתי הקטנה ג'ו צפיתי בסדרת האנימציה "איש משפחה", שבה בן פלדינו הוא אחד המפיקים. ככה יצא שדרך הילדות שלי הכרתי את העבודה שלהם".
"הצרפתים לא מראים התלהבות יתרה"
הקריירה והתא המשפחתי שזורים זה בזה לאורך כל חייה של גינסבורג. הופעת הבכורה המקצועית והפרובוקטיבית מאוד שלה קרתה בשנת 1984, בדואט עם אביה סרז' שלווה בקליפ אינטימי מעורר מחלוקת, ובאותה שנה היא שיחקה גם בסרטה הראשון "שירי אהבה". גינסבורג, שנפטר מהתקף לב לפני יותר מ-30 שנה, היה בן למהגרים רוסים שהפך לאומן פעלתן וחובב שערוריות. בתור מוזיקאי הוא אחראי בין היתר לשיר האירוטי הידוע Je t'aime, שנכתב עבור בריז'יט בארדו אך הוקלט לבסוף יחד עם ג'יין בירקין, שמסיימת אותו באנחות מיניות.
שרלוט גינסבורג היא תוצר של אותו רומן סוער, שהתפתח בסוף שנות ה-60 סביב הקלטת השיר. ברבות השנים ובנסיבות הרבה פחות מסעירות, גם היא מצאה זוגיות מתוקשרת משל עצמה - עם השחקן ובמאי הקולנוע היהודי-צרפתי איוואן אטאל, יליד תל אביב להורים ממוצא אלג'יראי שגדל בפריז. אטאל שיחק בסרטים כמו "מינכן" של סטיבן ספילברג ו"שעת שיא 3", ובתור קולנוען עוסק לא מעט בזהות היהודית ובמאבק באנטישמיות. בני הזוג גם הביעו תמיכה בישראל מאז פרוץ המלחמה, ואף נאמו בעצרת בפריז לציון שנה ל-7 באוקטובר. לפני כחודש הם נמנו בין מאות אישי ציבור צרפתיים שחתמו על עצומה הקוראת לממשלה להגן על אזרחיה היהודים, ולגנות אנט-ציונות בחוק האוסר על אנטישמיות.
בתחילת המפגש איתה, גינסבורג, מספרת על ידידיה מאזור תל אביב ומביעה תקווה לימים שקטים בישראל. הפעם האחרונה שבה ביקרה בארץ הייתה לפני כמעט שלוש שנים, כשסרטו של אטאל "האשמה" הוקרן בפסטיבל הסרטים בירושלים - שבו הוקרן שנה קודם לכן הסרט התיעודי שלה על אמה, "ג'יין מאת שרלוט".
עברו כמה שנים מאז שראינו אותך בישראל, סביב הזמן שבו גם יצא הסרט שלך.
"כן, זה היה נהדר. זה היה יום ההולדת שלי ולקחו אותי למדבר. אני אוהבת לבוא ולבקר. זאת הייתה הפעם הראשונה עבורי, אחרי אולי 10 שנים מאז הביקור הקודם, אבל זה הרגיש מאוד במיוחד כשזה היה סביב הסרט על אמא שלי. בפעם הראשונה בחיי נהניתי לקדם סרט, הייתי גאה בו וידעתי שזהו רגע מיוחד עם אמי (שהלכה לעולמה שנה לאחר מכן, ד.כ). אני מקווה לבוא ולבקר שוב בקרוב".
את חושבת שתיחשפי לקהלים חדשים בזכות הסדרה הזאת?
"אני לא צופה שמשהו עומד להשתנות דרמטית בחיי הציבוריים, למען האמת, בטח שלא כמי שמתגוררת בצרפת. הרי הצרפתים ממילא לא מראים התלהבות יתרה בשגרה. כלומר, אני בטוחה שהם יצפו בסדרה אבל אני לא חושבת שזה עומד לשנות לי את החיים. אולי יזהו אותי יותר בפעם הבאה שאגיע לארצות הברית, כי עכשיו זה קורה לעתים נדירות בלבד. כשגרתי בניו יורק במשך שש שנים זאת הייתה תקופה נפלאה, כי בצרפת מן הסתם מזהים אותי ויודעים מי היו הוריי. זוכרים ומעריכים אותם עד היום. כך שגם כשעוצרים אותי, זה לא רק בזכות מי שאני אלא גם בגלל הבת של מי אני. ובניו יורק זיהו אותי מסרטים שעשיתי".
איפה הכי את מרגישה את הביטוי האומנותי שלך? במשחק, בשירה?
"אני לא יכולה לומר, כי אני נוהגת להתעלם מעצמי. אני מסרבת לצפות בסרטים שלי, זאת חוויה לא פשוטה עבורי. אני מעדיפה לשכוח את מה שצילמתי ואת מי שגילמתי. ומהצד השני, המוזיקה היא ביטוי מאוד אינטימי והמילים הן שלי, לא תסריט ששיננתי. אני קובעת את הרגש. בסופו של דבר הגעתי לגיל שכבר ממש לא אכפת לי אם אני עושה משהו שנתפס כמגוחך. אני לא חוששת לבחון, לנסות או לטעות. אני יותר נינוחה ורגועה והמקצוע מהנה יותר מאי פעם".